דב נבון: "חיקויים זה לא הצד החזק שלי"
דב נבון יודע מה אומרים אבל הוא לא נעלם מהפריים טיים (פשוט מנסה קצת דברים אחרים) לא חוזר על אותו השטיק (פשוט לא טוב כל כך בחיקויים) ולא מפסיד בהשוואה לשאר חברי "החמישייה הקאמרית" (אלא אם כסף הוא הדבר היחיד שסופרים) עם הצגה חדשה ורזומה הולך ותופח בתיאטרון, נבון משיב למבקרים הנצחיים בשתי מילים: אתם שטחיים
או כשהוא שומע שראיינתי את המחזאי הבריטי אלן אייקבורן, שכתב את המחזה "שלוש מסיבות" שבו הוא מופיע עכשיו בתיאטרון חיפה (בבימויה של רביד דברה), הוא מיד עובר לעמדת המראיין ומתחיל להפציץ בשאלות. "בן כמה הוא", "איך הוא נשמע", "מה זאת אומרת, נשמע כמו אנגלי". כשאני מספר לו על החשיבות שאייקבורן מייחס לכך שהמחזה הוא לא רק קומדיה מטורפת אלא גם מחזה חברתי, המלעיג את החברה האנושית הצבועה, שכביכול מתעלמת מהבדלי מעמדות כלכליים אבל בעצם ניזונה מהם, נבון נראה מרוצה.
"עבדנו על זה המון בחזרות", הוא מדווח. "דיברנו על זה מהרגע הראשון, שזו לא סתם קומדיה של דלתות נפתחות ונסגרות וטיימינג ובעיטות בתחת, אלא מחזה בעל משמעויות עמוקות ודמויות של ממש. מזה, אני חושב, גם יוצאת הקומדיה הכי טובה. כי קומדיה צריכה לשבת על אמת, ואפילו על כאב, כדי להיות באמת מצחיקה. זה טוב, מה שאתה מספר על אייקבורן. זה אומר שהחזרות הארוכות היו שוות. שקלענו".
אתה אוהב חזרות ארוכות?
"אני נורא אוהב חזרות ארוכות. זה מאפשר לדברים לשקוע, להתבשל, כמו שמבשלים צ'ולנט בבישול ארוך. ברור שלפעמים נמאס ורוצים כבר לגמור, ודי, מספיק, וברור שיש לי התנגדויות פנימיות לחזרות כמו לכל שחקן שפשוט רוצה כבר קהל. אבל בסופו של דבר אני מאמין בזה.
"זה גם יוצר התגבשות עם השחקנים, תחושה של גיבוי הדדי. אחר כך יותר דואגים אחד לשני, גם על הבמה וגם מחוץ לבמה. שכנות טובה, אתה יודע. זה טוב להפנים את התפקיד, לא לפחד ממנו, לא לדחוף, לא ללחוץ אותו החוצה".
זה עוד קורה לך, שאתה פוחד, לוחץ, דוחף את התפקיד החוצה?
"ברור שזה קורה. מה שהשתנה עם השנים הוא שעכשיו אני מודע לזה שאני עושה את זה. אני לא יודע איך להפסיק עם זה, אבל לפחות אני מודע".
בהמשך מספר נבון שבצעירותו חשב, כמו רוב השחקנים, ש"כמה שתעשה יותר ותשתולל יותר על הבמה ככה יותר טוב", ושרק עם הזמן הוא מבין את החשיבות שב"להישען אחורה", כהגדרתו. הוא לא אוהב את עצמו כשהוא "מתקיף" על הבמה, הוא אומר.
כשאני מעיר שנדמה שגם מחוץ לבמה הוא לא נראה כמישהו שאגרסיביות באה לו באוטומט, התגובה שלו דווקא מפתיעה. היא כמעט נעלבת.
"אתה לא יכול להגיע לשום מקום בלי דלק ובערה פנימית. כישרון לבד לא ייקח אותך לשום מקום. אם מה שאנחנו קוראים לו 'אגרסיביות' זה נניח שיהיו לך מרפקים כדי לפלס דרך בתעשייה, אני דווקא כן מרגיש שיש לי. בכל זאת הגעתי לאן שהגעתי".
כשאתה מסתכל על אנשים סביבך, שהתחילו איתך באותו זמן ובאותו מקום - חבריך מ"החמישייה הקאמרית" למשל - אתה מרגיש שכולכם הגעתם לאותו מקום? הרי לפחות חלק מהם - קרן מור, שי אביבי, רמי הויברגר - נמצאים יותר ממך בפריים טיים, זוכים ביותר חוזי פרסום ומן הסתם גם מרוויחים יותר כסף.
"ברור שיש השוואות, אבל נדמה לי שאנחנו מאוד דומים, לפחות מבחינת העשייה. מבחינת כסף, זה נהיה איזה מדד לפופולאריות והצלחה בשנים האחרונות. הדיבור היום הוא ישר 'כמה פעמים ההצגה עלתה', ' כמה רייטינג היה לתוכנית'. כשיצאתי מהלימודים זה לא היה ככה. ב'החמישייה', לדוגמה , היינו מול 'הקומדי סטור', שהיו להיט מטורף, ולא הרגשנו שאנחנו פחות שווים או פחות מוצלחים".
אבל הדיון בכל זאת היה קיים, גם אז. אני זוכר את זה כנער מתבגר בתיכון לאמנויות בתל אביב. האליטיסטים שלמדו אמנות התגאו בזה שהם ראו "החמישייה", והרשו לעצמם להתנשא מעל אלה שאהבו את "הקומדי סטור".
"כן, אבל היום האיכותי הזה שאתה מדבר עליו כבר כמעט נעלם. לא נותנים לו מקום. תוכנית בלי רייטינג פשוט לא תתקיים. אנל שים מתעסקים רק במספרים".
יש בזה משהו. אני מרגיש את זה בעיתון, שרק אם אתה בטלוויזיה אתה שווה שער. אם אתה רק בתיאטרון, בהנחה שאתה לא איתי טיראן, זה נתפס כסוג של כישלון. "מסכן, הוא נאלץ להסתפק בתיאטרון".
"זה נכון, וזה חבל, כי אני באמת נורא אוהב תיאטרון. כשאני רואה את איתי טיראן בהצל גה, או כשאני רואה הצגה כמו 'שונאים סיפור אהבה', שראיתי בשבוע שעבר בגשר, זה קסם. ישבתי כמו ילד קטן באולם. ממש התרגשתי. והדיבור היום הוא בכלל לא על זה. כל העניין הזה סביב 'מצליח או לא מצליח' - נדמה לי שמשהו שם השתבש".
ובכל זאת, אני לא יכול שלא לתהות אם היית נשמע כך אם עדיין היית ב"ארץ נהדרת", פאנליסט אצל ליאור שליין ומוביל קמפיין לאיזה בנק במאה אלף דולר.
"אז מה, ללכת לעשות 'האח הגדול', 'הישרדות'? לא יכול לשרוד את זה. לא מתוך מרירות, ממש לא. המקום שאני נמצא בו היום מבחינת קריירה הוא מקום שבחרתי להיות בו, ואני לרגע לא מתחרט. חוץ מזה, יש משהו נורא מגוחך ושטחי בכל ההסתכלות הזאת. כי לפני כמה שנים, כשהייתי נורא חשוף - גם בתיאטרון, גם 'ארץ נהדרת', גם 'דובל'ה עולמי' בערוץ 10, שמעתי את הביקורות האחרות: 'הוא בכל מקום', 'נמאס ממנו', כל אלה.
"קשה להתייחס לזה ברצינות, להכתרות ולהורדות האלה. היום אתה בכל מקום ונמאס ממך ונדמה שאתה עושה יותר מדי, ומחר אתה עושה מעט מדי ותהילתך מאחוריך. זה קצת מגוחך. בסך הכול זו קריירה. ככה היא נראית. פעם פה, פעם שם, פעם מתרכז בזה ופעם במשהו אחר. ככה זה אמור להיראות. זה הכול בחירות שלי.
"בחרתי לעשות את 'אלינג' (הצגה בהבימה שנבון משתתף בה בימים אלה - י"א) כי זה הדליק אותי. בחרתי ללכת לתיאטרון חיפה כי רציתי. אין תוכנית עכשיו באוויר כי אין. כי לא מצאתי משהו מתאים. ואם תהיה אז תהיה ואם לא, אז לא. הכול בסדר".
לעזוב את "ארץ נהדרת" זו בחירה שעשית?
"כן. כי כבר לא נראיתי שם טוב. התוכנית הלכה בכיוון מסוים, חיקויים וכאלה, וזה פחות המגרש שלי. ישבתי בבית והסתכלתי, ופשוט לא נראיתי לעצמי טוב. לא שמחתי עם מה שעשיתי, לא הרגשתי מנוצל כמו שצריך, אז הגיעה ההחלטה לעזוב.
אתה באמת לא טוב בחיקויים או שאתה פשוט לא אוהב את זה?
"אני חושב שאני באמת פחות טוב בזה. יצא לי אולי בינגו אחד או שניים. רפי איתן, נניח, כולם אהבו. אבל בגדול זה לא יושב עליי טוב. זה לא הצד החזק שלי".
מוכרחים להודות: הדמויות והחיקויים הם באמת לא הוא. יתרה מכך, התחושה היא שנבון, גם כשהוא נכנס לעורם של אחרים, פחות או יותר שב ומגלם תמיד את נבון, על אותם השטיקים ואותן המניירות החביבות: הקול הצרוד, הנירוטיות, הלוזריות שובת הלב.
כשאני מעלה את הנקודה הזאת, נבון כמעט מתרגז. "זה עוד סוג של דיבור שהתחיל להתגלגל בשנים האחרונות, שלא בודק דברים באמת לעומק. על כל דבר שעשיתי אמרו 'זה בעצם אתה'. אז נכון שהכול זה אני, אבל הילד מ'קידוש' זה לא ההוא מ'הבורגנים', שהוא לא ההוא מ'אלינג', וכך הלאה.
"אני חושב שאני כן משתנה מתפקיד לתפקיד, אבל בקטנה. זו עוד פעם שאלה של איך מסתכלים על זה. מצד אחד ברור שזה הכול דובל'ה - אותו בן אדם בתוך חליפה ונעליים אחרות, בתוך התפקיד, שרק הוא מתחלף. מצד שני, חליפה ונעליים משנים את כל ההתנהלות שלך, גם אם לפעמים רק בקטן.
"אתה שואל אותי אם מדליק אותי להיות שחקן אופי מובהק, איזה מין מריל סטריפ, שעושה מבטאים זרים ודמויות וכאלה? זה כמו שתשאל אותי אם מדליק אותי להיות שני מטר וכושי. אין שום מקום להשוואה בכלל. אני פשוט אני".
"ברור. יש בי הכול. החרא והמניאק, והרגוע וטוב הלב, האוטיסט ומה לא. לאט לאט, תפקיד אחרי תפקיד, אני מוציא את כולם. זו בדיוק אחת הסיבות שטיפה זזתי מהפריים טיים: לבדוק קצת דברים אחרים. כי לתעשייה יש תכונה, שכשאתה עושה משהו שמצליח, רוצים שתחזור עליו שוב ושוב, כי זה מביא כסף. ואני רציתי קצת לחפש מקומות אחרים. אני לא עובד מהמקום של הפרסום. זה לא הדלק שלי".
מה הדלק שלך?
"מצד אחד - כמו כל שחקן, אני מניח - העניין, הקהל, האהבה למקצוע, הריגוש. אבל אני לא איתמם, זה גם המקצוע שלי. אני מקיים ממנו משפחה. אז גם לפרנסה יש משקל. הכול שאלה של איזונים".
נבון, 47, יליד קריית אונו, הוא אבא לעתליה בת 12 ולתמרה בת חמש וחצי. אשתו נטע היא אמנית פלסטית ומעצבת. במסגרת מלחמתו בתדמית, נבון גם טוען שהוא לא אבא חרדתי או נוירוטי בכלל. "זה מין קטע כזה, שגם הוא קצת מזויף", הוא מודה.
"בתור אבא אתה כאילו צריך להיות נורא חרדתי לגבי הבנות שלך ולהגיד בעיתון כל מיני משפטים כמו 'כשהיא תביא מישהו הביתה אני אחנוק אותו'. כל מיני משפטים שאנשים מחכים להם, כי זה מה שהם התרגלו לשמוע ולזה הם מצפים. אבל זה לא באמת ככה, ולא בא לי לשחק את המשחק. האמת? אני לא עד כדי כך דאגן כאבא, ולא כזה בחרדות מזה שהיא תביא הביתה בחורים. היא תביא, ונגיד שלום ונחייך והכול יהיה בסדר. כללית, באמת, הכול בסדר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם