הבן יקיר לי מנחם
וילה שלמה חוצצת בין מנחם בן לבין מערכת מעריב וקובי אריאלי. הזדמנות מצוינת לנסות ולנתח את סוד קסמו הביזארי
מנחם בן צילום: מוטי לבטון, רייטינג
לו היה מנחם בן ידידנו במסע מפרך אל הקוטב, כי אז היה חשש שמא באיזושהי תחנת מעבר ייפול לידיו גיליון זה, מודפס או מקוון והוא יביט בו. אפילו אם היה זה טריפ אל-אס-די, עם דוד אבידן או בלעדיו, ניתן היה לחשוש שמא תשזוף עינו את העיתון במקרה, ומבעד לשרעפיו יבחין בכתוב וירגז.
מכיוון שמנחם בן כלוא במובחר ובמהודק שבבתי הכלא, ומכיוון שאין כל יסוד לחשש שמא יראה אור שמש בימים הקרובים, מן הדין לנצל את המצב ולהעלות קווים אחדים לדמותו כפי שהיא נראית בעיניו של הכותב.
הדיון על אודות מנחם בן הוא דיון בנושא כתיבה עיתונאית. השאלה העומדת בבסיסו היא כיצד ייתכן שמשוגע על כל הראש, שנולד מחדש בטריפ אל-אס-די, ומפיץ בעקשנות דעות קיצוניות ובלתי מקובלות כמו למשל שאיידס היא מחלה שאינה קיימת, שמתנגד לטיפול קונבנציונלי בסרטן, שחושב שדרווין הוא המטומטם הגדול ביותר שקם לאנושות, שהומוסקסואלים הם חולים, שהתנ"ך הוא הספר הטוב בעולם ושאלוהים קיים בכל רגע ורגע על אף שאין הכרח לקיים מצווה ממצוותיו, שמיקי חיימוביץ' היא האישה היפה בתבל-איך ייתכן שהאיש הזה לא הצליח שלא לרתק אותי ולכבוש אותי אפילו פעם אחת בכל מאות הקטעים שכתב בעשורים האחרונים?
ובכן, תשובה אחת לעניין יכולה להיות טמונה בשאלה עצמה. ככה זה כשכותבים דעות קיצוניות. נסו גם אתם ותראו שתזכו לרייטינג. התשובה הזאת היא כמובן לא נכונה, מאחר שברי חמיש מפרסם דעות קיצוניות יותר ממנחם בן ולא זוכה לשום פופולריות. כמוהו גם קיצוני ימין ושמאל, אנרכיסטים ושאר מטורפים. יש משהו במעיין היצירה של מנחם בן שמצליח להתגבר על כל הדחייה הטבעית שמתעוררת בנו למראה מוזרות מחשבתית וקיצוניות התנהגותית. מהו המשהו הזה?
מה יש בו
האמת היא שזה מורכב מכמה אלמנטים. לפני הכול - זו יכולת הכתיבה. מתברר שיש מקצוע כזה, כתיבה, ויש מן הדעתנים שעוסקים בו ואחרים לא. יכולת הכתיבה של מנחם בן היא בלתי נורמלית. הוא בהיר וחד ובעל כושר סיפור, שליטתו בשפה מדהימה והוא פשוט כותב טוב. טוב מאוד.
העניין השני הוא החן. כל שורה מהטקסט המופיע כאן, בדרך כלל משמאל, טבולה בים של חן דק מן הדק, מענג ומלטף. מה שמעניין הוא שהחן הזה מצליח לעטוף לעתים גם שורות מרושעות ונוטפות ארס, נגד אנשים מסוימים בצירוף שמותיהם וכתובותיהם. איכשהו זה יוצא חינני.
העניין השלישי הוא החשוב ביותר. כמעט לא נעים לומר אותו, אבל הוא כנראה עומד גם ביסוד מה שתחושו בחודש הקרוב כשתצפו בחכם המחורפן הזה כשהוא מרביץ את תורתו בשרונות ובדניאלות של בית "האח הגדול": בדרך כלל - כמעט תמיד, למען האמת - הוא מדבר לעניין.
כמעט תמיד אנחנו מסכימים איתו. כמעט תמיד אנחנו אומרים לעצמנו: וואו, איך לא חשבנו על זה קודם. אנחנו מסכימים איתו כשהוא משמיץ אנשים בבוטות ובגסות, כשהוא מבקר ספרות, קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון וכשהוא מפיץ דעות מקושקשות.
כשכל המפרט הזה מתחבר גם לאינטלקט גדול, מן הנדירים אצלנו, מאזני הצדק מצביעים בבירור מנחם בן. משוגע פה, משוגע שם. לו ישופע הנוף התרבותי שלנו בעוד משוגעים כאלה. ואגב, כשהוא לא בסביבה, מותר להגיד בבירור שיש דבר כזה איידס. ובסרטן מטפלים בכימותרפיה. וביאליק הוא הוא המשורר הלאומי ולא אלתרמן שאינו מגיע לקרסוליו, ובקשר לתנ"ך ולאלוהים אנחנו די מסכימים, וההחלטה ללכת לבית "האח הגדול" היא מצוינת. ועוד משפט מופרך שלו נכתב אי שם ב-2004: "איני אוהב, אם יורשה לי לומר, את אישיותו הטלויזיונית של קובי אריאלי". טעות . טעות מרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
