יוקו אונו תקבל את פרס אריה הזהב
לאונו, חלוצת המיצג ומראשונות האמניות הפמיניסטיות, יוענק בביאנלה בוונציה פרס על מפעל חיים. הבחירה בחתן פרס נוסף, האמן ג'ון בלסארי, מהדקת את המחווה לאמנות הרדיקלית של שנות ה-60
יוקו אונו ועץ המשאלות צילום: איי.אף.פי
יוקו אונו (Yoko Ono, ילידת טוקיו, 1933) היא מחלוצות המיצג והאמנות המושגית ומראשונות האמניות שפעלו מתוך מודעות פמיניסטית. העבודות הראשונות של ג'ון בלדסארי (John Baldessari, יליד קליפורניה, 1931) היו ציורי טקסט מינימליסטיים וממזריים, עם טקסטים שהתייחסו לציור או לתיאוריות של אמנות מושגית. בהמשך יצר עבודות גדולות המורכבות מצילומים מטופלים, בפורמטים שבורים וגדולים, אפשר לראות בו את אחד האמנים הראשונים שהכניסו את הצילום למחוזות האוונגרד, בשילוב מיוחד בין פופ ארט ומושגיות.
שיא יצירתה של יוקו אונו היה בשנות ה- 60. אחר כך היא הפכה, כידוע, למפורסמת ומתוקשרת ודמות איקונית מכדי להמשיך להיות אמנית. בשנים האחרונות היא חזרה לעשות אמנות, אבל עכשיו זוהי אמנות המגויסת לאקטיביזם הפוליטי שלה - אמנות הנושאת מסרים ישירים, יפים וצודקים, ולפיכך תעמולתית, ולא באמת מעניינת.
יוקו אונו, 1964, Cut Piece צילום: מתוך המיצג
לא אעשה עוד אמנות משעממת
בלדסארי הוא סיפור אחר. אמן פעיל ומחויב במשך למעלה מארבעה עשורים, אשר חי כל השנים בקליפורניה, כלומר לא בניו יורק, לימד בבתי ספר לאמנות בחוף המערבי, והיה שותף לדיונים שונים על מצבה של האמנות. האמנות שלו חכמה ושנונה אבל לא מהסוג היבש: יש בה אירוניה, שעשוע, צבעוניות. במשך שנים היה מיוצג על ידי גלריה סונאבנד בניו יורק (Sonnabend Gallery), ולאחרונה עבר לגלריה מריאן גודמן (Marian Goodman Gallery), מהגלריות החזקות והמבוססות בניו יורק.
הוא מציג במיטב המוזיאונים והתערוכות, בשנה שעברה השתתף בביאנלה של הוויטני, לפני כן הציג בדויטשה גוגנהיים בברלין וכו'. מה שמפתיע הוא שמעמד העל שלו, לא מונע ממנו לדבר בפתיחות ובישירות על עולם האמנות - אמנים כוכבים (שרובם ידידיו), גלריות, כסף, אופנות. משהו מהניצוץ הרדיקלי מעולם לא גווע.
ג’ון בלדסארי, 1971 צילום: מהבלוג של רותי דירקטור
אחת מעבודותיו הידועות של בלדסארי היא
טקסט ששלח לסטודנטים בקולג' נובה סקוטיה ובקש שיכתבו במקומו על קיר: I will not make any more boring art. הטקסט נכתב שוב ושוב, כמו עונש, על קירות הגלריה, והפך לאחת המניפסטציות המובהקות של הפרדוקס של האמנות המושגית: הצו למקוריות ולחדשנות, לצד ביטול האישי. חזרה אינסופית ועמלנית על המנטרה של "רק לא לעשות אמנות משעממת". וכמובן, האירוניה העצמית הנלווית לכל זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
