פתיחת הנובלה "שיר בצרפתית"
ספרה השני של אלה יבלונסקי "שלושה גשמים" כולל שלוש נובלות, המתרחשות במציאות ישראלית שחוקה: בתוכנית ריאליטי, במסעדה סינית ובנסיעה לצ'רנוביל. ספרה של יבלונסקי רואה אור בהוצאת מודן
הוא רוב הזמן באוטובוס, או במטוס או בחללית. עכשיו אישוניו מתאמצים לעקוב אחרי הדרך המתפתלת בין הגבעות הקירחות. זאת אפילו לא דרך, אלא שביל כחוש שמשתעשע עם גלגלי המיניבוס השחוקים. כללי המשחק לא מורכבים במיוחד: השביל נבלע לתוך ענן אבק כתום, צץ פתאום בחזרה בסיבובים הכי לא־הגיוניים ונדרס למוות שוב ושוב. הנהג המקומי שקוע במשחק המבחיל הזה כבר שעתיים. נהגי מיניבוס בחור הנידח הזה באוקראינה הם לא דברנים.
במחסום - שני חיילים. המדים ירוקים מדי, כלב זאב גרמני מחייך, בודקים תעודות. הנהג מסביר משהו לחיילים ואורן תוהה אם זאת הפעם הראשונה שהוא שומע את קולו. החייל מחזיר את הניירות של אורן ושל הצלמת, כנראה מאחל דרך צלחה. המחסום ממריא, הזאב הגרמני מפסיק לחייך והנביחות הצרודות מתערבבות עם שאגות המיניבוס. אורן מקבל עוד מכה בכתף, אבל הוא כבר לא סופר אותן.
הזינוק הפרוע של המכונית מעיר את הצלמת, היא מזדקפת במושב, מותחת את גבה, מנערת את ראשה, אוספת את שערה לזנב־סוס וחונקת אותו בקליפס פלסטיק אדום. האוויר בחלל הדחוס של המיניבוס מצטמרר לשנייה מריחה הזר של האישה המבוהלת. אורן מביט בה. הוא תמיד עוקב אחרי אלו שמצליחים להירדם בכל מקום, עוקב בתקווה שסודם יתגלה במקרה. איך היא ישנה כל הדרך המטלטלת הזאת? עדיין קורי עכביש של תרדמת דבוקים לריסים שלה. אורן מרגיש כמה הוא לבד בנסיעה הזאת.
- אורן, איפה אנחנו? מה זה המקום הזה? כל החוליות שלי בתחתונים. אולי אפשר לעצור רגע? אני מתה להשתין.
- כבר עצרנו לא מזמן, אלה, את ישנת. לא יודע אם הוא יסכים לעצור שוב. תשאלי אותו, אני לא מדבר רוסית.
- עזוב. מפחיד אותי לצאת החוצה לבד, לא רוצה שיצמח לי עוד ראש. זאת לא רוסית, אמרתי לך. נגמר הסיפור עם ברית-המועצות שפעם היתה בכל חור וכולם היו אחים ודיברו רוסית. היום אוקראינה זאת מדינה עצמאית ומדברת אוקראינית. ועכשיו אני לא יכולה להשתין בלי לשבור את הלשון. מצחיק אותי. נו, איפה הכפר המזוין שלך, אלוהים.
כשבמערכת החליטו לתת לאורן לעשות את הכתבה על "עשרים שנה לאסון צ'רנוביל" הוא ידע הכול בערך. בערך מה זה קרינה מייננת, בערך איפה זה אוקראינה, בערך איך זה דרגה 7 בסולם התקלות הגרעיניות. אחר כך בא המידע הסטנדרטי באינטרנט, מפחיד אבל וירטואלי.
"...צ'רנוביל עיר קטנה בגבול בלרוס - אוקראינה בה אירעה ב-1986 התאונה הגרעינית החמורה ביותר בעולם. נפלטה קרינה בשיעור עצום והענן הרדיואקטיבי שנוצר מעל הכור חג מעל פני כדור הארץ. נגרם נזק קטלני. זיהום אדיר של מי תהום, קרקע ואוויר בחומרים רדיואקטיביים. השמדת צמחייה, פגיעה בנשים הרות שילדו עוברים מתים או פגומים..." אסון. קטסטרופה.
עכשיו אורן נצמד לחלון. הוא היה מעדיף לישון, אבל במקום זה צריך לדמיין איך הפטרייה האטומית שתמיד מראים בסרטים צומחת מעל קרחת הקרקע. פתאום הנהג מתחיל לשיר. תמיד בשלולית של מילים זרות יש מילה אחת שנשמעת מוכרת.
- זה דווקא נשמע יפה, את בטוחה שזה לא רוסית? שוב קפיצה גדולה של המיניבוס. אורן מבין שהסיפור של הכתף יכול להיגמר רע. הוא פורק אותה מגיל צעיר. בפעם האחרונה זה קרה לו בגרמניה לפני חצי שנה בלילה במלון. אז הוא פתח את המקרר הגרמני שלהם, שאב חצי בקבוק שנאפס והחזיר את המפרק למקומו. הרופאים ממליצים על ניתוח, אורן נשבע לעצמו שעוד פריקה אחת והוא יעשה את זה.
- זה אוקראינית. אלה מנסה להדליק סיגריה, המצית שלה מת. הגבול עם בלרוס ממש כאן. אוקראינית זאת שפה יפה מאוד, מדרגים אותה במקום שני אחרי איטלקית. אני לא למדתי אותה בבית־ספר, אז זה לא היה חובה, אבל אני מבינה כמעט הכול. יש לך גפרורים?
- מה זה "די" באוקראינית?
- "די" זה "תיתני לי". בכל פעם שאלה צוחקת מופיעות עיני הנהג במסגרת המראה הפנוראמית. שני כתמים כחולים תלויים בתוך כלום.
אלה יודעת שמסתכלים עליה. אלה יפה והיא צלמת-אוכל. יש דבר כזה צלמת-אוכל. אין דבר כזה שצלמת-אוכל יפה נוסעת לקצה השני של העולם בשביל לצלם כפר עזוב ששרד פיצוץ גרעיני.
אבל לאלה יש הסברים. ואתמול בערב היא הביאה אחד כזה למשרד של אורן במערכת העיתון.
השעה היתה כבר רבע לשבע, אורן ישב שם עם כוס ויסקי וממול התיישבה אלה עם ההסבר. אלה היא חברה של ניר, צלם המערכת שהיה אמור לטוס עם אורן. לפני שלושה ימים הקפיצו אותה לצלם ניוקי מתפוח אדמה סגול במילאנו. היא פיספסה את הטיסה חזרה ונתקעה. בינתיים חברת החשמל ניתקה את החשמל בדירה שלה ביפו.
היא בדיוק התכוונה לשלם את החשבון, אבל פתאום צצה הנסיעה הזאת עם הניוקי והיא לא הספיקה. שלשום היא חזרה, פתחה את המקרר וזרקה את כל החלבים המקולקלים, אבל השאירה את הסטייקים מהפריזר, כי היה נדמה לה שהם בסדר. היא עשתה מהם ארוחה לניר. בשלב זה של ההסבר אורן מילא לעצמו עוד כוס ויסקי. ניר אף פעם לא סיפר כלום. יש חברה, אין חברה.
- אז מה עם ניר? ממש על הפנים? השעה היתה כבר שבע ורבע.
- ממש. הרופא אמר שהוא גם התייבש מרוב שהוא חרבן והקיא. לפעמים היא דיברה במבטא כבד. אורן, תן לי לעזור. אני יודעת שאני אשמה. תאמין לי, גם ככה אני מרגישה נורא עם זה שכמעט הרגתי את ניר. אל תדאג. אני הייתי תלמידה מצטיינת בבית-הספר לצילום. אם אתה רוצה אני אראה לך את העבודות שלי. אורן, אני מבטיחה, לא אדפוק לך את הכתבה. בבקשה אל תגיד כלום לעורך, ניר גם ככה מכוסח איתו. לפעמים היא דיברה בלי מבטא בכלל.
אלה קמה והלכה. אורן עוד ילמד שהיא עושה ככה כל הזמן, קמה באמצע המשפט ויוצאת. להביא את הסיגריות שלה מהמכונית, למשל. היא גם אף פעם לא אומרת שלום בטלפון, ישר מתחילה לדבר. אז אלה קמה והלכה, עקפה אותו, לקחה את בקבוק הוויסקי מהקצה השני של השולחן הארוך וחזרה. הוויסקי הטוב שלו, בן שמונה-עשרה השנה, שאורן לא נוהג לשתות עם אנשים זרים.
אלה יבלונסקי, שלושה גשמים, הוצאת מודן, 152 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
