מאיר שלו בשיעור תנ"ך מרתק
"ראשית" של מאיר שלו מהווה מעין המשך לספרו "תנ"ך עכשיו" מ-1985, שהיה המדרש החילוני הרציני הראשון שנכתב בידי סופר ישראלי, שמעדיף חשיבה עצמאית על-פני כניעה עיוורת לְמה שאנו קוראים. קסמו של הספר בכך שהוא נשאר בסיפורי המקרא ולא מנסה לרתום אותם לאיזושהי אידיאולוגיה. מתוך הגיליון האחרון של עתון 77
ראשית, מאיר שלו צילום: כריכת הספר
זוהי המסקנה של מאיר שלו לגבי אלוהים, לאחר שהוא מנתח את הצחוק הראשון שמוזכר בתנ"ך. זה היה צחוקם של אברהם ומיד אחר כך של שרה, קשישים בני תשעים שהתבשרו מפי אלוהים שמחכה להם הריון בעתיד הקרוב. הבשורה נשמעה לאברהם כה מופרכת, שהוא נפל על הארץ מרוב צחוק.
אלוהים, מצדו, התפעל כל כך מהצחוק הראשון הזה, שהוא ביקש להנציח אותו בשמו של הרך שייוולד, יצחק. ישנם מי שיופתעו לגלות שזהו הצחוק הראשון במקרא, ושהבכי הראשון במקרא, לעומת זאת, היה דמעותיה של הגר המגורשת. אך גם מי שאמון על הסיפור המקראי וזוכר את הפרטים הקטנים, ראשונים כאחרונים, יהנה ויחכים מהמדרש היפה שמציע שלו בספרו החדש "רֵאשית".
הרעיון המארגן מאחורי הספר הוא הברקה: שלֵו ממפה את הפעמים הראשונות במקרא: החלום הראשון, המלך הראשון, השנאה הראשונה, האוהבת הראשונה ועוד. אם מתייחסים לתנ"ך כאל סיפור אחד ארוך בעל פרקים רבים, ושלֵו בהחלט מתיחס אליו כך, אפשר לנתח את דמויותיו והסצנות המתוארות בו כפי שמנתחים סיפור.
וכשאנו קוראים סיפור, אנו נוטים להאמין שדברים שנמסרים ומסופרים ראשונים - יש להם חשיבות מיוחדת. מה זה אומר, למשל, שהחלום הראשון בתנ"ך הוא של פלישתי בשם אבימלך, שהתאהב בשרה אמנו (אשה נשואה) וחלם שהוא "מת עליה" (כך במקור!). וכמה מאכזב שבעלי החיים הראשונים שמוזכרים בתנ"ך הם "התנינים הגדולים", שאיננו יודעים בדיוק כיצד הם נראים.
אפקט הרִאשוֹנוּת הזה מאפשר לשלו (ולנו הקוראים) להתייחס - בעקיפין בלבד - לחומרים הגדולים והמסעירים שמהם מורכבים החיים של כולנו, שביניהם מלחמות ותשוקות, כמיהות, נקמות ואיסורים. על כל אלה אנחנו מובלים לחשוב דרך הפריזמה של המדרש השלֵוִי לסיפורים המורכבים והמסועפים שספר הספרים מציע בפנינו.
זהו מעין ספר המשך לספרו הראשון של שלו על המקרא: תנ"ך עכשיו, שראה אור ב-1985 והיה המדרש החילוני הרציני הראשון שנכתב בידי סופר ישראלי. שם השתמש שלֵו בסיפורים המקראיים כדי לנגח את הממסד הדתי ואת הפוליטיקה שקשורה בו. לעומת תנ"ך עכשיו העוקצני והסאטירי, ראשית מתקרב להיות "מדרש נטו", שיוצא מתוך הסיפורים המקראיים ונשאר, בסופו של דבר, בתוכם ובתוך התמות שהם מעלים. בזה, בעיני, קסמו של רֵאשית.
אהבת המקרא מדביקה את הקורא
פעמים רבות מדי נעשה הטקסט המקראי בידי פרשנים למיניהם לכלי עבודה, כשהם הופכים והופכים בו ומגלים בתוכו בדיוק את מה שהם רוצים לטעון, תוך שהם שוכחים מה בדיוק כתוב בו, וכיצד מסופרים בו הדברים.
ישנם מי שמגלים מתוך התנ"ך עתידות ומוצאים בו הצדקות לאידאולוגיות שונות. לא כך בראשית. שלֵו מציע הפעם את סיפור הקריאה שלוֹ כשהוא נצמד לחומרים המקראיים ולאופן שבו הם נפרשים. זהו אולי אחד משיעורי התנ"ך המרתקים ביותר שתוכלו לשמוע היום, מפי מורה שמעדיף חשיבה עצמאית על-פני כניעה עיוורת לְמה שאנו קוראים.
גם אם המספר המקראי מעוניין להוציא את הגיבורים שלו כשידם על העליונה, ניתן
לקרוא מתוך המבע שלו את החולשות שהוא מתאמץ להסתיר. כך, למשל, קורא שלֵו את סיפור יונה כמונע מעלבון וכעס אישי של הנביא על אלוהים. שלֵו מבליט כיצד ידע יונה מראש שאלוהים יסלח לתושבי נינוה ויכשיל את נבואת הזעם שלו, וזוהי הסיבה שבגללה ברח לתרשיש: "מבחינתו של הנביא, אי התגשמותה של נבואה היא כשלון מקצועי.
[...] מעשיו של יונה מעידים על [...] שהוא מרוכז בעצמו וחרד לכבודו. הכבוד אינו רגש זר ללב האנושי, והנביא, על אף קרבתו לאלוהים, ואולי דווקא בגללה, אינו נקי ממנו. גם נביאים, ואולי דווקא נביאים, אוהבים לומר "אמרתי לכם", ואין ספק שחשוב להם להיחשב נביאי אמת".
הגיליון ה- 336 של עיתון 77 צילום: כריכת הגיליון
המדרש של שלו נבדל משניהם, ונכתב בראש ובראשונה מתוך נקודת תצפית של קורא, שאוהב את הטקסט המקראי לפרטיו, ואינו מעוניין הפעם להתייחס מתוכו להקשרים עכשוויים ולמסקנות גדולות ומכלילות שחורגות מתוך הסיפור. שלֵו של רֵאשית עודר ומעשב בגן המקראי כמי שמעוניין לטפח ולהנות מפריחתם של הסיפורים המוכרים והאהובים, ומדביק את הקורא בחדוות הטיפוח הזו.
מאיר שלו, רֵאשית - פעמים ראשונות בתנ"ך, הוצאת עם עובד, 268 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
