מוריסי פורץ את הדלת ומצליח לסחוף
גבירותיי ורבותיי, מוריסי חוזר! חמוש בארשת הניצחון המסוייגת שלו ובתינוק שמנמן הוא מסתער על הרוק באלבום תשיעי ולוחמני במיוחד. יואב בראל מוציא את הקסדה מהארון
מוריסי - עטיפת האלבום צילום: יח''צ
במבט ראשון על העטיפה שלו, קיוויתי מאוד שזה לא הולך להיות אלבום מחאה למען זכויות אימוץ לזוגות חד מיניים או אוסף שירים אולטימטיבי לתינוקות שמנים. וכשלחצתי פליי, הספיקה שנייה אחת כדי להבין שהולך להיות פה שמח.
חמש שנים עברו מאז "You Are The Quarry" שהיה גם אלבום הסולו המצליח ביותר של מוריסי (מכר מעל למליון עותקים). משמעות הדבר היא חמש שנים של ויכוחים האם מוריסי יכול להוציא אלבום מרגש ובועט שיצליח להזכיר לנו למה התחלנו לאהוב את השנאה שלו . ועכשיו התשובה ברורה מתמיד - Yes He Can.
מוריסי מעניק לנו חוויה אינטנסיבית, מסדרון רוח עם ברקי דיסטורשנים ורעמים נטולי דעווינים. צעקות הייאוש שלו בוקעות מתוך מערבולות שלעתים הן אפילו קצת קשות לעיכול. מה שבטוח זה שבאלבום הזה יש את מוריסי, והרבה מאוד ממנו.
מוריסי מתמסר לרמות חדשות של רוק שקרובות יותר לפאנק-רוק מלשירי הדקלים של הסמיתס. הוא משלב טעמים ספרדים, מוזיקת מערבונים ובועט לנו בפנים עם טקסטים חדים יותר, מחזיק בד אדום ומנגח אותנו בקיר בתחכום. נו מור מיסטר נייס גאי, הגיע עידן המרמור העצבני שמפרק למוריסי את הבלורית וחושף את פניו החדשים.
רעמים וברקים
"Something Is Squeezing My Skull" פותח את האלבום בסערה מכוננת. מוריסי מצהיר במשפט הראשון שהוא מרגיש מצוין, וכשבהמשך השיר הוא מתחיל לספור את כל התרופות האנטי-דיכאוניות שהוא לוקח, אנחנו מבינים למה.
וידאו: מוריסי - I'm throwing my arms around Paris
במשך דקה שלמה הוא חוזר על המשפט "don’t give me any more", ולמרות שזה נוגע ללב אמרתי לעצמי באיזשהו שלב שמישהו באמת חייב להפסיק לתת לו את מה שהוא לוקח כי זה קודח גם לי בגולגולת. אני מניח שהוא רצה לשתף אותנו בחוויה.
מההפצצה להפצצה מגיעים לשיר השני שנקרא "mama lay softly on the riverbed " אשר נפתח בקולות מצעד צבאי. מוריסי מוביל את השיירה לכיוון בית הקברות בו קבורה אימו, ומבטיח להצטרף אליה במהרה. ודווקא בשיר הזה אני מוצא את התמצית של האלבום - כנות ורגישות כמעט נוסטלגית שעטופה בהמון רעש, והשילוב בין האדרנלין
הזה שמנצח על הטקסטים האינטימיים פשוט מרעיד את הלב. למצעדים כאלה אני מוכן להצטרף.
הבשורה האמיתית של האלבום נמצאת בשני השירים "It's not your Birthday anymore" ובשיר "I'm ok by myself". אני לא יודע להסביר מה הופך שירים לבעלי יכולת קליעה מדוייקת כל כך לכל העצבים החשופים שלי, ואני לא חושב שאם הייתי לומד מוזיקה הייתי יודע לייצר את זה או למצוא את הדי-אן-איי של התרכובת הזאת. אבל צמד השירים האלה מכיל מטען עצום, מלא בכוח שדוחף את האלבום כולו קדימה.
כשנראה שזה לא יכול להיות סוער יותר, מוריסי דופק צרחות, התופים מתרעמים, הגיטרות משתוללות עד שכל החדר מסתובב. וכשזה נגמר, השקט שאחרי "Years of Refusal" לא משאיר מקום לספק – מוריסי העלה הילוך, ומצליח לשמור על גדולתו גם כשהשנים עוברות, הכרס גדלה והזיעה מטפטפת.
מוריסי, Years of Refusal
הליקון/Polydor
2009
נא להמתין לטעינת התגובות
