מה עושה אישה כשהשד תוקף בצהריים
אחרי שנים של נישואים, נאלצת אישה באמצע החיים להתבונן באופן מפוכח על השיגרה המנחמת, על הכנת הקוסקוס ועל גיהוץ כרטיסי אשראי. קתי רויטמן מעלה את "שד הצהריים" בפסטיבל הצגות נשים בתיאטרון הסימטה. "זה נותן כוח להרבה נשים", היא אומרת
העובדה שנטייה חברתית רווחת מקבלת גושפנקא של אובדן שפיות זמני באמצעות השפה אינה מפתיעה, וסביר שבמדינה שבה שדים עדתיים יוצאים חדשות לבקרים מבקבוקים כאלה ואחרים, יצליחו גברים ונשים לגלות אמפתיה לשדים מסוג אחר, גם כאלה שלא היו קיימים עד כה בעברית.
רויטמן, ילידת בלגיה ובוגרת הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, חזרה לארץ אחרי שהות של 25 שנה במולדת, ומבקשת באמצעות הצגת היחיד "שד הצהריים" לספר את סיפורה האישי וגם לחזור לפעילות תיאטרונית. בעיבוד המחזה שנכתב במקור על-ידי הקומיקאית הצרפתייה מישל ברנייה, סייעו לרויטמן רפי תבור, שחקן בית לסין, ויובל זמיר, במאי ההצגה.
"הפכנו את זה לישראלי", אומרת רויטמן, "כדי שאנשים יזדהו יותר עם ההתרחשות על הבמה. זה נחמד שדברים קורים בדיז'ון בצרפת, וכשהיא פותחת את המקרר ורואה שם חרדל דיז'ון זה מכאיב לה, כי שם הוא בגד בה עם המזכירה, אבל כשמדובר בחומוס מאבו-גוש, זה אפילו יותר מצחיק".
למה בחרת דווקא בסיפור הזה כדי לעלות מחדש על הבמה?
"עם הפרידה מבן הזוג שלי החלטתי לחזור לארץ, וההצגה הזו בשבילי היא הדרך היחידה להיחשף אחרי כל הזמן שעבר. בבלגיה הייתה לי חברה לבניית אתרי אינטרנט ולא עסקתי במשחק. באמצעות "שד הצהריים" עברתי תהליך, חזרתי למשהו שהיה עמוק בתוכי, ובהצגה אני מספרת את הסיפור כאילו הזמנתי את הקהל לסלון שלי ולחיים שלי".
רויטמן משחקת את כל הדמויות:
"אני זורקת אותו מהבית, וזה נותן כוח להרבה נשים, שחולמות לעשות את זה ולא עושות את זה, בגלל לפחות מיליון סיבות, ביניהן הפחד להיות לבד ולהתמודד עם הביקורת של הסביבה".
אז לסיפור הבנאלי יש טוויסט פמיניסטי?
"כן, הכל בא מנקודת מבט נשית. ההצגה מעלה את אי הצדק החברתי שקיים בחברה. כל כך הרבה נשים מקריבות את הקריירה שלהן ואת השאיפות שלהן בשביל הספונג'ה, הילדים, הבעל. העובדה שגנים בארץ, למשל, נסגרים ב-13:00 בצהריים, גוזרת על נשים להיות מקורקעות. גם אם הן מצליחות להשיג מטפלת, הן עדיין תמיד יהיו אחראיות לכביסה, לגיהוץ, לבישול, לילדים".
איך את מתמודדת עם העברית, אחרי כל השנים?
"לאחרונה חזר לי קצת המבטא הישראלי. ידעתי שליבי היה במזרח כל השנים, והקפדתי לשמור על קשר עם העברית. הבן שלי גר פה ולומד באוניברסיטה, הבת שלי למדה בבית ספר יהודי בלגי".
מה תוכניותייך להמשך?
אני רוצה לחזור לשחק בתיאטרון גדול כמו הבימה, בית לסין, הקאמרי או בהפקות פרטיות, אבל בכל מקרה אני רוצה להתעמק במקצוע שלי. וחוץ מזה, אני אמשיך להריץ את ההצגה והייתי שמחה לבקר איתה בכל מקום בארץ".
שד הצהריים, מאת: מישל ברנייה ומרי פסקל, תרגום: יורם כספי ואירית אזולאי, משחק: קתי רויטמן, תיאטרון הסימטה, 6 במרץ, 14:00, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם