אין סיפור שהייתה רוצה לכתוב יותר
גל קוסטוריצה הפכה את סיפור חייו של סלבה קורילוב לספר, שרואה אור בספריית מעריב. קוסטוריצה מספרת על הרגע שבו התגבשה במוחה תבנית-העל של הספר, על יפי הטבע במונולוג הסיום ועל אהבתה הגדולה לאלתרמן
הייתי רוצה לשתף לא בספר ראשון, אלא בזיכרון ספרותי ראשון: 1973. מדינת ישראל חוגגת 25. אני, בת 5, יושבת מול טלוויזיה בשחור-לבן. על הבמה חנן יובל. הוא שר מילים: "ליל חניה בקול דברים, בשחוק, בגדף / בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו..." אינני מבינה: "...להיות שופך דם האדם ומגינו..."
אבל אני מהופנטת: "...ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים..." ופתאום, מתוך בליל המילים ואווירת המלחמה, הדחיסות מתפוגגת כמו עננים, ואפרים שמיר (או אלתרמן), בהלימה מושלמת ללחן של רוזנבלום, צובע את עולמי בהבנה שהאהבה היא תמיד מעל לכול: "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)".
ההדרה האלתרמנית הילכה עלי קסם הרבה לפני שידעתי לקרוא. היא מהלכת עלי גם עשורים רבים אחרי. למדתי ממנו ממש לראות פיגורה של מילים, להרגיש את נוכחותן ולהחליט מתי להשתמש ואיך; למדתי ממנו לא לפחד לצייר בצבעים בוהקים וגם לא לפחד להגות ולהמציא, אבל רק אם זהו רצונו של הרגש.
והאחרון?
בתקופות כתיבה ועריכה אינני קוראת ספרים חדשים. אני צורכת שירה, חוזרת לספרים שהטביעו בי חותם, וקוראת מתוכם קטעים שיכולים לחזק אותי, לתת לי השראה או לפתוח ערוצי חשיבה חסומים. כשכתבתי את "לבד באוקיינוס" חזרתי ל"חלומות של איינשטיין" של אלן לייטמן – שורת חלומות (שעוסקים במושג הזמן) שחלם (לכאורה) איינשטיין הצעיר בברן של אביב 1905. זה ספר יפהפה.
הוא קטן ואוורירי, ומשאיר מקום של חלום לקורא. הוא מצליח להעביר דמיון שפורץ גבולות של זמן ומקום, גאונות של מי שמשוחרר מכבלי השיפוטיות, ובדידות עזה שמאפיינת תהליך של יצירה. אהוב עלי במיוחד הפרק שפותח במילים: "תנו דעתכם על עולם שבו סיבה ותוצאה הן בלתי סדירות". מהפרק הזה גזרתי את המוטו שלי: "אי-היכולת לצפות דברים מראש היא החיים שביצירה".
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
את מי שישבה על המדף שלצד מיטתי חודשים ארוכים – סוניצ'קה הקטנה עם הצמה החצי-פרומה מ"סיפורה של סוניצ'קה" של מרינה צווטאייבה בתרגומה המרגש של סיון בסקין. הייתי רוצה לשבת איתה בחלל התיאטרון במוסקבה של חורף 1918, ופשוט להאזין לה חושבת בקול. "שרפה חיה. הכול בוער, כולה בוערת", יורה מילים בזו אחר זו, מרגשת עד דמעות במונולוגים של הנפש על רגשות גדולים ממידותיה, רגשות אהבה מהולים בייאוש, כזה: פוחדת! כזה: אוהבת!
מה היה מקור ההשראה לספר?
"לבד באוקיינוס" מבוסס על רשימותיו של סלבה קורילוב, ומספר באופן נאמן את סיפור חייו. סלבה הוא מקור השראה בלתי רגיל, ובחודשי התחקיר היה לי למעין מורה רוחני, אבל כשהגיעה השעה להפוך את סיפורו לספר, נזקקתי לממד נוסף שיאיר גם פינות כמוסות בעולם הרגש
עשיתי זאת באמצעות נוכחות נשית – הוספתי את לנוצ'קה, או יותר נכון את האהבה ללנוצ'קה. בספר סלבה חושב אֵליה ועורך דרכה מעין חשבון נפש. במציאות היתה זו לנה, אשתו של סלבה, שהיתה לי לא רק מקור השראה, אלא גם גשר לסלבה.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
שנה וחמישה חודשים חיכיתי לרגע הזה. לא יכולתי לכתוב – רק לחקור ולחשוב. ואז זה קרה, הבנתי מה צריך להיות המבנה של הספר: שלושה לילות בשנת 1974 שמשתרגים עם שלושה לילות בשנת 1998 ויוצרים באינטראקציה שלהם מטא-סיפור. שרטטתי לעצמי מפה של המבנה, תליתי אותה על לוח השעם, וכתבתי מילה ראשונה.
עם איזו דמות בספרך את הכי מזדהה?
"לבד באוקיינוס" הוא ספר על איש אחד, כך שאילו לא הייתי מזדהה איתו זה היה יכול להיות בעייתי... אבל אני מזדהה עם סלבה. מזדהה איתו בעיקר במידת הסולידריות שהוא חש לטבע. הוא לא רק נפעם מיופיו; הוא נותן בו אמון מלא וחש אושר עילאי כשחייו עומדים על סף תהום, תרתי-משמע.
במונולוג הסיום ששתלתי בפיו הוא מסכם את אמונתו/אמונתי: "אני מאמין, מאמין בגוף ובנפש. ברע ובטוב. ולא לשם התועלת המעשית; אני מאמין בכל אלה שהם-הם אלוהים, כדי לזכור שהנשגבות קיימת מעל לאדם. בדיוק כמו הטבע שמזכיר לי מדי יום ביומו שהיופי קיים בלי שום קשר אלינו. הוא היה שם תמיד. הוא לא יחדל".
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
תהליך כתיבה הוא תהליך מאוד אינטימי, אבל קשה לעבור אותו ללא (א) עורך מעולה, ו- (ב) אדם קרוב. והיו לי כאלה: דני דור, העורך הראשי של ספרית מעריב, שהעיר במדויק, שמר על זכותו של הקורא לדעת, ומִשמֵע אותי מבחינת עמידה בלוחות זמנים.
היה לי גם אדם קרוב – יוסי שלי. לילה לילה, ולפעמים כמה פעמים ביום, עסוק יותר או פחות, הוא היה קשוב ופנוי כדי שאוכל לבטא, לשתף, לשאול ולהקריא. הוא העיר, שיבח, חיווה, חווה, הרגיע והחזיר לפרופורציות, אבל יותר מכול – היה שם תמיד באהבה אין קץ.
למי היית שמחה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
היתה לי הזכות, ובשמו של סלבה הקדשתי את הספר ללנה אשתו, מי שליקטה את רשימותיו שורה אחר שורה ופיסת נייר אחר פיסת נייר לאורך שנים כדי להרכיב את סיפור חייו ולהעניק לו במותו חיי נצח.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
הביוגרפיה של סלבה קורילוב בחרה אותי, ואני גיששתי מעט, ונשאבתי מהר. בימים אלה ביוגרפיה חדשה בוחרת בי. אני עושה בה צעדים ראשונים, מהוססים, לאט ובזהירות. מגששת, לומדת, מחפשת כיוון. ובעוד כמה חודשים כבר לא אוכל לסגת. אודה שנשאבתי, ובדיעבד אגיד בדיוק את מה שאמרתי על סלבה: אין סיפור שהייתי רוצה לכתוב יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
