אמנות נאיבית: רטרוספקטיבה לאלימה
במשך שנים נותרו עבודותיה החשובות של אלימה בצל. רטרוספקטיבה חדשה מנסה לתקן את העוול
אלימה. צילום: רענן כהן
ביום חמישי הקרוב תיפתח במוזיאון תל אביב התערוכה "אלימה: בין מסגרת לחלון", רטרוספקטיבה לעבודתה, שאותה מגדיר מנהל המוזיאון, מרדכי עומר, כתיקון. "היה לי ברור שהישגיה של אלימה לא זכו למקום הראוי להם באמנות הישראלית", הוא אומר.
דרכה האמנותית של אלימה בת ה- 77 המכנה עצמה כך, ללא שם משפחה - החלה ברגל שמאל, כשהייתה בת 19 ומרדכי ארדון העיף אותה ללא גינונים מיותרים מבצלאל, ואמר לה, "את ציירת לא תהיי, חבל על המקום שאת תופסת" (לימים הודה שטעה). כמה שנים מאוחר יותר הצטרפה למחזור הראשון של מכון אבני. "לא הייתי הגאון שם", היא מדגישה. "הייתי די בינונית. מאז אני תמיד אומרת שצריך להיזהר דווקא מהבינוניים".
עבודותיה של אלימה, מאז סיימה את לימודיה ועד היום, מתרחקות באופן עקבי מהקשרים פוליטיים או ביוגרפיים ומרבות לעסוק בצורה ובקומפוזיציה, דבר שגרם להן להישפט לא פעם כלא אטרקטיביות מספיק. ואם לא די בכך, היא עצמה נמנעה תמיד מלספק לעבודותיה פרשנויות או הסברים. "שהצופה ישבור את הראש", היא אומרת.
ב-1972 קיבלה עוד החלטה שנויה במחלוקת ופנתה להדפסים, אז תחום שלא היה פופולרי בקרב הקהל הרחב, "וגם
היה עסק עם הרבה רמאויות", היא מספרת. "כל מיני אמנים הוציאו יד מהקבר וחתמו כביכול על הדפסים". כך מצאה את עצמה, אמנית צעירה יחסית העוסקת בחומרים לא פופולריים, שאינה משתייכת לקליקה ובלי גלריה מאחוריה.
"אז החלטתי החלטה נבונה", היא אומרת. "שלא אחיה מאמנות אלא אפרנס את עצמי, וכך לא אצטרך לרצות אף אחד. יצרתי בבית בלילות ובימים הייתי פקידה ממשלתית במשרד החקלאות ובמשרד התחבורה, ואחר כך עבדתי שנים בהוראה". ואמנם , הדבר אפשר לה לשמור על חופש אמנותי. "הייתה למשל אספנית שהייתה קונה כל מה שעשיתי. יום בהיר אחד היא אמרה לי'תעשי מה שעשית קודם, זה לא מוצא חן בעיניי'. פשוט לא מכרתי לה יותר. למרות שהייתי צריכה את הכסף, כמובן".
גם תערוכתה הקודמת של אלימה במוזיאון תל אביב, ב-1972, כמעט לא התקיימה. "כשחיים גמזו, האוצר, בא אליי לסטודיו, הוא הסתכל סביב ואמר לי 'טוב, תעשי מסגרות'. אמרתי לו'אין לי כסף', הוא אמר'גם למוזיאון אין', אז אמרתי, 'טוב-אז שלום'. כשהוא היה במדרגות הוא פנה אליי ושאל 'לפני שאני הולך אפשר לשתות כוס תה?', הזמנתי אותו, ובסוף זה הסתדר".
גם הפעם לא הוגשה לה התערוכה על מגש של כסף. הפעם לא המסגרות, אלא הקטלוג, היה הבעיה, בעיקר בהיעדר תמיכתם של גלריה או אספן מרכזי. "לא היה כסף לקטלוג, הגשתי בקשות, חלק קיבלתי, הרבה דחו אותי. הלכתי עם הראש באדמה". לבסוף יזמו כמה אמנים מכירה פומבית והכסף שנאסף שימש להפקת קטלוג הראוי לתערוכה בסדר הגודל הזה.
ויש ציפיות מהתערוכה הזאת?
"בעבר נחשבתי לציירת יוצאת דופן ורק מעטים הבינו אותי. היום אנשים מחפשים את העבודות הישנות, הקהל מתפתח, מתעניינים בי יותר. אני מקווה שיבואו צופים וגם קונים. אני גם לא שוללת עבודה עם גלריה, אבל לא עם כל אחת", היא צוחקת.
בדיעבד, יש בחירות שאת מתחרטת עליהן?
"אני לא מתחרטת על שום דבר. עשיתי הרבה דברים טובים, למשל, ההוראה והקמת סדנאות הדפס. קצה קצ?? של חרטה היא שלא הקמתי משפחה. אני חשה בחסרונם של ילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
