פרק מ"חתונה אוסטרלית" לנאוה סמל
אין מקום רחוק מדי, מגלה נאוה סמל, שנוסעת לקצה השני של הכדור לבקר את בנה אִייר. "חתונה אוסטרלית" הרואה אור בהוצאת עם עובד הוא יומן מסע אישי ואינטימי המגולל סיפור אהבה בין צעיר ישראלי לצעירה מתרבות שונה ומלמד על יחסי אם ובנה
צריך להתרחק הרבה כדי להתקרב מעט, אני אומרת לעצמי, כשאני גוררת בעיצומו של הקיץ המהביל את המזוודה עמוסת בגדי החורף.
אני נוסעת לבקר את הבן הבכור שלי בעולם הפוך. הוא חי במקום שאת שמו לא שמעתי מימי, עד שהחליט ששם הוא בוחר ללמוד. עוד מעט - אחרי שרשרת טיסות בת יומיים – יהפוך המקום לאמיתי. תחילה למד שם סאונד וטכנולוגיית מוזיקה. ואחר כך עשה סיבוב פרסה חד והחל ללמוד מוזיקה מבראשית. כל התורה מאלף.
רבי עקיבא, אומר עליו נעם, אבא שלו. לפעמים הוא אומר את זה באנחה, אבל גם בנימת התפעלות.
אני נוסעת לבקר את הילד שלי, אבל גם את בת-זוגו, שלא ראיתי מימי. קוראים לה לוסי אליוט והיא לא יהודייה. היא בת עשרים ושתיים, סטודנטית לרפואה סינית ואהובתו של אייר. מי שמלטפת אותו ושוכבת איתו ומעניקה לו ניחומים. האשה הצעירה שהיא בשבילו חיק ובית.
ראיתי אותה רק בתמונות ששלח. חיוך כובש, גומות חן, שיער משתפל בצבע דבש, ושפתיה נוגעות בלימון צהוב ובשל.
אני נוסעת מרוקנת, כשכל חלל בתוכי התמלא בעצב. מפני שעדי, גיסי האהוב, הלך מאיתנו לפני שבוע. וגם מול מותו המתקרב, לחש לי, כשעיניו יוקדות בכחול נצחי: "סעי לאוסטרליה. הילד שלך מחכה לך."
אני נוסעת תלושה, מכורסמת. "דָּלְפָה נַפְשִׁי, מִתּוּגָה", נאמר בספר תהילים והפסוק חוזר אלי שוב ושוב, מתערב בכריזה על הטיסה המתקרבת.
מחר בבוקר יקומו נעם בעלי ושרה גיסתי והבנות תכלת ותאם מ"השבעה", ואני אהיה רחוקה. לוסי אליוט שלחה מאוסטרליה מכתב תנחומים. כתבה שמי שמת נולד מחדש במקום אחר. כתבה שהסוף הוא גם התחלה. מלים יפות והדורות, תנחומים בשפה האנגלית שאינה שפתי. זו השפה שבה היא לוחשת לילד שלי דברי אהבה.
המבטא שלה אוסטרלי כבד. אני מתקשה להבין אותו בשיחות הטלפון שלנו הקצרות והחטופות. פעם קראה לי "אמא" וברקע שמעתי את צחוקו המתגלגל של אייר.
אני נוסעת עם פנקס ריק, כדי לנסות ולקשור קצה חוט לפרק הסיום של הספר שאני כותבת מזה שנה וחצי. גם הספר מכיל כל כך הרבה צער ואובדן עד שאזלו כוחותיי לשוב ולהיכנס אליו.
אייר אומר "אמא, מחכה לך כאן סיפור". אני נוסעת לחפש את הסיפור, למרות שבמקרים הקודמים הסיפורים מצאו אותי. לא יודעת איזה מין סיפור מחכה לי, אם בכלל, ואולי זה רק פתיון לגרום לי לחצות את היבשות, וברגע שאנחת הסיפור יחמוק ממני, אבל מה זה חשוב? כבר שנה לא ראיתי את הילד שלי, ובשש השנים האחרונות, מאז השתחרר מצה"ל, הוא מהלך בעולם כצליין
האם נהיה זרים זה לזו? אני אשה באמצע החיים - ככל שלא נוח להגות לעצמי את צירוף המלים הזה - אף כי בליבה הפנימית שלי קודח אותו "אני צעיר", שמסרב ללבוש אדרת קשישות. האם נסתדר? האם נריב? ואיך נישן? אייר רוצה שאגור איתו וכבר שלחתי לו הודעת SMS מבוהלת שאקח לעצמי חדר במלון.
שלא יהיה ניכור בינינו. אני חוששת. הרבה שנים עברו מאז חלקנו חדר, מאז התכרבלנו יחד. אמא וילד. ביום העצמאות האחרון מלאו לו עשרים ושמונה ועדיין אני קוראת לו "הילד שלי".
אני כבר ביבשת של אייר והוא עכשיו למטה, על האדמה, נוהג לכיוון שלי. אנחנו נעים זה לקראת זו. האם אמצא את הילד שלי מתחת לגבר שמסיים עוד מעט את העשור השלישי של חייו? מה אגלה? אילו הפתעות צפויות לי? רוצה לגלות את אייר הנוכחי, בלי משוא פנים, חפה משיפוטיות עבר, ללא מחלוקת צורבת על אורחות הנוודות וההתנערות מישראל.
כבר אחרי חצות. גשם עז מוטח בחלונות. הדיילים פותחים את הדלתות ועוטים חיוך קולבי לפרידה מנומסת מהנוסעים המסמורטטים והמעוכים. אני מתחילה לרדת לתוך החושך האוסטרלי והלב שלי מפרפר. מי מחכה לי שם למטה?
נאוה סמל, חתונה אוסטרלית, הוצאת עולמות בעריכת משה גלעד, עם עובד, 158 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
