בדרך אל האוסקר: הזוכים האהובים על ניב שטנדל
שטנדל בוחר את עשרת הסרטים זוכי האוסקר שהוא הכי אוהב. המשימה, כך הוא מודה, קשה במיוחד ובכל זאת, "בוני וקלייד", "צ'יינהטאון" ואפילו "שר הטבעות" קיבלו מקום של כבוד
גם קשישי האקדמיה וטעמם התמוה לעיתים כמעט ולא פספסו את הסרטים הגדולים של הקולנוע, והעניקו להם ולו פרס שולי כלשהו. העשירייה הבאה מבקשת, אם כך, להציג עשרה מסרטי האוסקרים האהובים עלי, מבלי לקבוע את מקומם בקנון הקולנועי הרחב. העדפה מתקנת ניתנה לסרטי העשור הנוכחי, שגם אם עדיין לא עמדו במבחן הזמן ההכרחי לשם הכתרתם כ"קלאסיקות" (ואני סבור שהם יעשו זאת), הרי שהם מגלמים ציון דרך בתולדות האוסקר – ציון דרך עבור היוצר, או ציון דרך עבור הקולנוע כולו. וחוץ מזה – הם סרטים נפלאים.
בימוי: קרול ריד
אוסקרים: צילום (רוברט קראסקר)
"באיטליה, תחת 30 שנות שלטון בני משפחת בורג'ה, היו להם מלחמה, טרור, רצח ושפיכות דמים, אך הם יצרו את מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י והרנסאנס. בשווייץ היו להם 500 שנים של דמוקרטיה ושלום, ומה הם יצרו? את שעון הקוקיה".
כמו ויטוריו דה סיקה, רוברטו רוסליני ובילי וויילדר, גם קרול ריד ביקש לבדוק כיצד משתקמת אירופה מטראומת מלחמת העולם השניה. הוא קיבץ סביבו אוסף
בימוי: ארתור פן
אוסקרים: שחקנית המשנה (אסטל פארסונס), צילום (ברנט ג'אפי)
"זו הגברת בוני פארקר. אני קלייד בארואו. אנחנו שודדים בנקים".
נדרש זמן לאמריקה כדי לעכל את רוח הנעורים המרדנית, האלימה והפרועה של "בוני וקלייד". בהתאם לכך, גם בטקס האוסקר התקשתה האקדמיה לבלוע את משקה האנרגיה הזה, ומתוך עשר קטגוריות בהן היה מועמד, הוא זכה לבסוף רק בשתיים. זה לא היה יכול להיות אחרת – סרט כה חתרני, נועז, "קולי", לא היה שורד את חיבוק הדוב הממסדי. "בוני וקלייד" היה לאקורד הסיום של שנות השישים, ולריף הפתיחה המשתולל של עשור הזהב של הקולנוע האמריקאי.
בימוי: פרנסיס פורד קופולה
אוסקרים: שלושה ל"הסנדק" (כולל הסרט והשחקן), שישה ל"הסנדק 2" (כולל הסרט והבמאי)
"אם יש משהו בטוח בחיים, אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאתה יכול להרוג כל אחד".
ה"אדיפוס" של הקולנוע. אופרת הפשע המפוארת של קופולה היא מופת סינמטי בכל אספקט: בימוי, תסריט, משחק, צילום, עריכה. קופולה הפך את סרט הגנגסטרים, שהיה ז'אנר בולט אך לא מוערך במיוחד בשנות השלושים, לאפוס כביר, אפל ומהפנט. סיפורו של המהגר ויטו קורליאונה ועלייתו לצמרת היה גם משל מוסרי על יחסי אבות ובנים, על החזון הקפיטליסטי, ועל אמריקה כולה, ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, שאפתנית ורצחנית כפי שמעולם לא ראינו אותה.
בימוי: רומן פולנסקי
אוסקר: התסריט המקורי (רוברט טאון)
"מה תוכל לקנות שאתה עדיין אינך יכול?"
"את העתיד, מר גיטיס. את העתיד"
לפעמים מתחרים זה מול זה נפילים כ"זה יגמר בדם" ו"ארץ קשוחה", ולפעמים זאטוטים כ"נער החידות ממומבאיי" ו"נער קריאה". איתרא מזלו של פולנסקי להתמודד מול "הסנדק 2" המופתי בטקס האוסקר, והפרסים הגדולים חמקו ממנו בזה אחר זה, אך לפחות נעשה צדק עם התסריט המבריק של רוברט טאון (וגם זה כי ל"הסנדק 2" ניתן פרס התסריט המעובד).
פולנסקי וטאון בראו מחדש את הפילם נואר, בו הבלש כבר לא מוצלח כמו פעם, ואפילו הפאם פאטאל כבר אינה אותה פאם פאטאל. אך הרשע – הרשע אפל, שורשי ומסואב מתמיד, מבעבע מתחת לנופים שטופי השמש של לוס אנג'לס ומאיים לשטוף את הארץ. או שאולי לייבשה עד מוות.
בימוי: פרנסיס קופולה
אוסקרים: צילום (ויטוריו סטוררו), עריכה (וולטר מרץ')
"סייגון... שיט. אני עדיין רק בסייגון. כל פעם אני חושב שאני הולך להתעורר שוב בג'ונגל"
מלחמת ווייטנאם סיפקה לאמריקה הרבה ארונות, שנים של חשבון נפש, וגם כמה יצירות קולנועיות מופלאות. זהו כנראה סרט המלחמה האולטימטיבי, יצירה בוערת שכולה דם, אש ותמרות נפלאם. במלחמה הזאת כולם משוגעים. קופולה מתחרה בשיאים של עצמו, מרלון ברנדו שוב מהפנט, ואת עבודת החושך של גורדון ויליס מחליפה אמנות האור של ויטוריו סטוררו. קופולה השקיע את נשמתו בסרט, וכמעט טבע איתה בביצות ווייטנאם, אבל הצליח בכישרון אדיר להפוך אסון פוטנציאלי ליהלום מונומנטלי.
בימוי: קלינט איסטווד
אוסקרים: סרט, במאי, שחקן המשנה (ג'ין הקמן) ועריכה
"הרגתי נשים וילדים. הרגתי כל מה שהולך או זוחל בזמן זה או אחר. ואני כאן כדי להרוג אותך, ליטל ביל, על מה שעשית לנד"
קלינט איסטווד הוא היום דמות נערצת שמתייחסים אליה בהערכה גם בעיתונות ובאקדמיה, אבל לא תמיד זה היה כך. בצעירותו, כאקדוחן שתקן במערבוני הספגטי של סרג'יו לאונה או כשוטר אלים אצל דון סיגל, הוא זכה בעיקר לבוז ולביקורת. "הבלתי נסלח", מערבון בו פירק איסטווד לא רק את הז'אנר, אלא גם את דמותו הקולנועית שלו עצמו, הוא הוכיח שאם מישהו כאן צריך לבקש סליחה, אלו המבקרים.
ואיסטווד - בפאזה החדשה, הבוגרת וההומניסטית שהוא מציג מאז - עשוי גם למחול להם. יצוין כי לטעמי כל סרט של איסטווד מ-2003 ("מיסטיק ריבר") ואילך ראוי לאוסקר כלשהו, ו"הבלתי נסלח" – סרטו הטוב ביותר – מייצג כאן את כולם בגאון.
בימוי: פיטר ג'קסון
אוסקרים: ארבעה ל"אחוות הטבעת" (כולל הצילום), שניים ל"שני הצריחים", אחד עשר ל"שיבת המלך" (כולל הסרט והבמאי)
"אני תוהה אם יכתבו עלינו שירים או מעשיות. אם אנשים יגידו, 'בואו נשמע על פרודו והטבעת, זה אחד הסיפורים האהובים עלי. פרודו היה באמת אמיץ, נכון, אבא? 'כן, בני, ההוביט המפורסם מכולם. וזה אומר הרבה'"
את האוסקר שלו לא קיבל פיטר ג'קסון רק עבור "שיבת המלך". הוא קיבל אותו עבור מפעל חיים מונומנטלי שערך כמעט 8 שנים ונמשך על פני שלושה סרטים. היומרה של ג'קסון לקחת על כתפיו את החייאת האפוס הפנטסטי של טולקין יכולה להתחרות רק בעומק החזון שלו, ובאומץ של אולפני ניו ליין להניח את כספם על קרניו של ההוביט הניו זילנדי המשולהב, שנראה אז כיוצר מוכשר אמנם, אך חסר ניסיון. "שיבת המלך", שיאן הזכיות של האוסקר, היה הפרק השלישי במפעל מפואר, סוחף ומרהיב עין, שעשה צדק גמור עם המיתולוגיה הטולקינית.
בימוי: מרטין סקורסזה
אוסקרים: סרט, במאי, תסריט מעובד ועריכה
"אני לא רוצה להיות תוצר של הסביבה שלי. אני רוצה שהסביבה שלי תהיה תוצר שלי".
זו ודאי תהיה הבחירה המושמצת ביותר ברשימה, אבל "השתולים" נמצא כאן מאותה סיבה שהוא זכה באוסקר – לא רק בזכות עצמו, אלא גם בזכות הפילמוגרפיה המפוארת של האיש שעומד מאחוריו. האקדמיה האמריקאית לא החמיצה אף הזדמנות להחמיץ את מרטין סקורסזה. "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים" – ואיכשהו מרטי נשאר תמיד בלי כלום. אבל האקדמיה גם למדה מטעויות העבר (בשתי מילים: אלפרד היצ'קוק), ונתנה לסקורסזה על "השתולים" את הפרס שהוא ראוי לו מ-1976 לפחות.
למרבה המזל, זו גם היתה בחירה ראויה: קלאסיקה מודרנית בעוצמות קולנועיות אדירות, "החבר'ה הטובים רילודד". אך האיזון הקוסמי דורש שאם סקורסזה מקבל אוסקר, מישהו אחר צריך להיות מקופח, והפעם זה היה ג'ק ניקולסון, עם עוד נבל שנכנס לפנתיאון, אבל לא לכרוניקות של האקדמיה.
בימוי: האחים כהן
אוסקרים: הסרט, הבמאי, התסריט המעובד ושחקן המשנה (חביאר בארדם)
"זה מה שאני מציע – אתה תביא את הכסף ואני אתן לאשתך ללכת. אחרת היא בפנים, וגם אתה. זו העסקה הכי טובה שאני יכול להציע לך. לא אומר לך שאתה יכול להציל את עצמך, כי אתה לא".
כמו סקורסזה, גם האחים כהן הם מהשגרירים הבולטים, המיומנים והמבריקים של הקולנוע האמריקאי. את דרכם אל האוסקר הם סללו בסבלנות, דרך פרסים משניים (שחקנית המשנה ב"פארגו", התסריט ב"אחי, איפה אתה?"), עד שכבשו את הפסגה. האם החיבור בין האחים – על הקולנוע המסוגנן והז'אנריסטי שלהם, ההומור השחור והדמויות האקסצנטריות – לבין יצירת הפשע המופלאה של קורמק מקארתי, יכול היה להיגמר אחרת? והאם מישהו יכול היה לעצב את דמותו של אנטון שיגור – אחד הנבלים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע – טוב יותר? יצירה מופתית על מוסר, חיים ומוות.
בימוי: כריסטופר נולאן
אוסקר: מועמדות לשחקן המשנה (הית' לדג'ר), לצילום, לעריכה ולעוד ארבעה פרסים טכניים.
"אתה מת כגיבור, או חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל. אני יכול לעשות את זה מכיוון שאני לא גיבור, כמו דנט. אני הרגתי את האנשים האלה. זה מה שאני יכול להיות. אני מה שגותהאם צריכה שאהיה".
אני מסתכן בכך שבעוד ימים אחדים ימצא עצמו "האביר האפל" פסול מרשימה זו מסיבות פורמליות – מה שלא נראה סביר, כיוון שהוא ודאי יזכה ולו בפסלון טכני כלשהו, ואם לדג'ר לא יזכה אתם יכולים לקרוא לי רובין – אך אני גם מבקש לתקן בכך את הכמעט-מעוות. דווקא בשנה חלשה יחסית בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, לא מצאו חברי האקדמיה את "האביר האפל" ראוי לפרס.
חבל – יצירת המופת האפלה של נולאן, שהיא הכל חוץ מסרט קומיקס קיצי, היתה עשויה לעשות לסרטי הקומיקס את מה ש"שר הטבעות" עשה לפנטזיה, ולהצעיד אותם בגאון מחדרי הגיקים הצדדיים אל היכלי האקדמיה הרציניים להחריד והמנופחים מחשיבות עצמית. לא נורא. הוא יעשה זאת גם בלעדיהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
