להיעלב או לא להיעלב: ביקור בתערוכה של מנחם כהנא
קובי אריאלי ביקר בתערוכה של תצלומי חרדים, והבין פתאום שבשביל המבקרים הוא חלק מהתערוכה. במקרה שלו, מדובר ביצירה קוביסטית
מתוך התערוכה חרדים צילום: מנחם כהנא
אחר כך זה מתפתח לתמונת עומק משגעת של ה"טיש" בבעלז, מנקודת צילום מקורית ומעניינת: מאחורי גבו של האדמו"ר. גם זה יפה עד משגע, אבל אז זה עובר למחוזות הביזאר: שני חסידים שמנמנים לשים יחד בצק למצות כשפאותיהם מתבדרות בעוז עד שהן נתקלות אלה באלה, חסידים עירומים הטובלים בנהר קפוא באומן, וגולת הכותרת: חמור מעוטר בתכשיטים וקישוטים וחבוש מגבעת, העומד מול עדת חסידים משתוקקת כדי שיקיימו בו מצוות פדיון פטר חמור.
אני סובב שם, בתערוכה המצוינת "חרדים" - תצלומיו של מנחם כהנא שאצר אלכס ליבק בעבור מוזיאון ארץ ישראל, סובב בתוך קהל מאות שבא לעשות כבוד, ופתאום קולט, בשנייה אחת הרת גורל, שזוג החילונים הלבנבנים שעומד מאחורי ומאחורי אשתי וצופה יחד איתנו בפדיון פטר החמור, רואה בי מייצג נאמן של אורח החיים הניבט אליו מהתמונה. אני והם, בעצם, מביטים במוצגים שונים.
אני מביט בתמונת פדיון פטר חמור ואילו הם מביטים ביצירה האקספרסיוניסטית (או שמא, במקרה שלי, הקוביסטית,( "זוג חרדים מביט בתמונת פדיון פטר חמור בתערוכת תצלומי חרדים, תל אביב ."2009 והתובנה הזאת מעוררת בי שאלה: נו, מה? האם ראוי? איך עליי להתייחס לכל זה, כמי שבא מהחברה ומהתרבות שאוצרותיה מוצגים כאן לראווה. העליי להיפגע מנקודת המבט האנתרופולוגית הצורחת כאן מכל פינה? העליי להשלים ולסלוח ולשים את הדגש על האיכויות האמנותיות, ותו לא?
השאלה מסובכת ותשובה ברורה
אין.
הנתון הראשון שצריך לבוא בחשבון הוא שמדובר בתצלומים ולא בציורים. טיבה של המצלמה (סקופ(! שהיא מנציחה את מה שהיא רואה. אם משהו עצבן אותי לרגע בתמונת החמור עם הכובע, עליי להלין על החמור שהניח אותו על ראשו ולא על הצלם-־אמן שצילם אותו. מצד שני, התערוכה כולה, כמוצג אמנותי מסקרן, בעצם הצגתה, מעלה ניחוח חריף של חקר מינים מסוג הנשיונל ג'יאוגרפיק.
מבט אמנותי סקרני אל עבר חייהן של קבוצות מיעוט אינו דבר חדש. אחרי הכול, צילומי חסידים בטיש מעניינים, אמנותית, הרבה יותר מסדרת צילומי צעירות תל אביביות המשליכות בקבוקי סאן פלגרינו אל כלובי מִחזור, או מנסות לשווא למצוא את הזווית המדויקת להחזקת צ'ופ סטיקס. ועדיין, איני רואה בעיני רוחי הרבה תערוכות צילום המתעדות את חיי מיעוט כלשהי בצורה כה פולשנית, זולת צילומים של חיי החברה החרדית. מה זה אומר? להיעלב או לא?
ובכן, תלוי. תלוי בנקודת מבטו של הצלם. תלוי באנרגיה שמוליכה את אצבעו אל הכפתור. תלוי בדחף שלו ליצירה הזו, ודווקא אליה. אשר על כן הבנתי, תוך כדי שיטוט מהנה, שלהבדיל מכל ההמון שהציף את האולם, אני מביט בתמונות ומחפש בהן נתון מרוחק ונסתר. אני מחפש את מה שהילך בראשו של יוצרן בשעה שצמצם את עינו, החליט שזהו זה... ולחץ. מה הוא חשב באותו רגע עליי ועל שכמותי.
במקרה של כהנא וליבק, אני חושב שזה די ברור. מדובר בשני אמנים רגישים ובלתי מתנשאים בעליל, שמה שמוביל אותם זו אהבת הצילום והרצון לייצר רגעים אמנותיים נדירים. בלית ברירה ומתוך כאב גדול של חוסר ודאות, הריני להכריע בעד. אנתרופלוגי או ידידותי, אוהב או מתנשא - לחמור שבתמונה פתרונים. זה כל כך יפה!
נא להמתין לטעינת התגובות
