רוברט ווילסון: הרומנטיקנים ייעלמו
ריאיון נדיר עם ווילסון, מבמאי התיאטרון החשובים בעולם, לרגל העלאת מחזה שלו בישראל בפעם הראשונה. על הפרק: מדוע אינו אוהב תיאטרון פוליטי, ולמה הוא מעדיף אסתטיקה על פני רגש

עכשיו מגיעה עבודת הדגל של ווילסון בשנים האחרונות, הבימוי שלו למחזה "אופרה בגרוש" מאת ברטולד ברכט לארבע הצגות בישראל, במסגרת פסטיבל התיאטרון העולמי שיתקיים במהלך 2009 בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. את המחזה ביים ווילסון בברלינר אנסמבל שהיה התיאטרון שברכט הקים ועבד בו. ווילסון, שבדרך כלל אינו נוהג להתראיין, ניאות הפעם לדבר על עבודתו.
במה עוסק המחזה "אופרה בגרוש" מבחינתך?
"עבודתי לעולם לא נגישה לפרשנות. התיאטרון שלי שואל שאלות ומעלה תהיות, לא מספק תשובות. אני חושב על מה שאמרה גרטרוד שטיין כששאלו אותה מה היא חושבת על אמנות מודרנית: 'אני אוהבת להתבונן בה'".
מה לדעתך היה חושב אדם שלא מכיר את עבודתך, וצפה באחת מהצגותיך?
"הוא היה חושב על זה שיש לו משהו לחשוב עליו בעתיד. שהוא חווה ניסיון ויזואלי-ווקאלי מעניין. בדיוק כמו הדרך שבה מישהו מתבונן ביצירת אמנות, מביט בנוף או מאזין למוזיקה".
האם בימוי מחזה של ברכט בתיאטרון של ברכט הוא בעל משמעות מיוחדת בשבילך? אולי אתגר מאיים במקצת?
"זה היה אתגר, ללא ספק, גם כי לפני ההפקה שלנו, המחזה הזה לא הוצג בברלינר אנסמבל במשך 37 שנה. כך שהרגשתי מחויב במידת מה לשלב בין סגנון הבימוי שלי לבין סגנון הבימוי של ברכט. אני מקווה שהצלחתי".
כיאה למחזה שנכתב בידי מחזאי קומוניסט, הוא מציג אנלוגיה ברורה בין העולם התחתון לבין העולם העסקי בכלכלה הקפיטליסטית. האם התייחסת לאנלוגיה הזאת בעבודה?
"כן. אין ספק שהמשבר הפיננסי העולמי הנוכחי הופך את העבודה הזאת - גם שלי וגם של ברכט - לרלוונטית ולעדכנית מאוד. לשתיהן מקור משותף: התאווה לכסף. בחינת ההרסנות שבתאווה לכסף ולעושר היא מפתח חשוב ואלמנט מרכזי בעבודה שלי וכמובן שהיא גם מפתח חשוב ואלמנט מרכזי במשבר שאנחנו מצויים בו כיום".
ברכט הוא סמל לתיאטרון פוליטי. האם אתה מאמין בכוחו של תיאטרון פוליטי לשנות את המציאות?
"התיאטרון שלי הוא לא פוליטי. אני חושב שפוליטיקה ודת הם שני דברים שיוצרים פילוג וריחוק בין בני אדם. תראה למשל מה קורה במדינה שלך. בשבילי אמנות ותיאטרון הם דברים שמטרתם לאחד בין בני אדם".
האם אתה שותף לתחושה של רבים, במיוחד בקרב צעירים, שהתיאטרון - במתכונתו הישנה לפחות - הוא אמנות בלתי רלוונטית?
"לגמרי לא. משחר ההיסטוריה האנושית, אנשים התכנסו בפורומים שונים כדי שיוכלו להחליף דעות. הם ימשיכו לעשות כך. אירוני, אבל זה משהו שטבוע באופי החייתי של בני האדם".
ווילסון, 68, יליד וואקו טקסס, הוא צייר, פסל, אמן תאורה ווידאו וגם מחזאי וסופר. את כל אלה משלב יחד בעבודות הבימוי שלו, הכוללות אופרה, מחול ותיאטרון. בין הפקותיו המפורסמות: "הרוכב השחור" ו"הפיתוי של סנט אנתוני" שהוצגו ברחבי העולם.
גם ציוריו, עיצובי הרהיטים שלו ופסליו הוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם. אינספור הפרסים שבהם זכה כוללים את פרס אובי על בימוי, פרס אריה הזהב מהביאנלה בוונציה על פסל שיצר ופרס דורותי וליליאן גיש על מפעל חיים.
בשנים האחרונות הוא עובד כמעט רק בגרמניה, בייחוד בברלינר אנסמבל. בתשובה לשאלה מה מושך אותו בעבודה בגרמניה עונה ווילסון: "לגרמנים יש מסורת ארוכה של אמנות, מוזיקה, תיאטרון ותרבות. הארץ הזאת שופעת בתוכניות תרבות שונות ומגוונות, גם בערים הקטנות וגם בערים הגדולות. יש איזון פילוסופי מרתק בין תוכניות המדגישות תרבות קלאסית לעומת כאלה המדגישות תרבות מודרנית, או בין תרבות לאומית ותרבות בינלאומית. אני מייחל לכך שבארצי (ארה"ב) הייתה תוכנית מגוונת כל כך".
כיצד התפתח סגנון הבימוי האוונגרדי שלך, ומה לדעתך הוא אומר עליך כאדם וכאמן?
"מעולם לא למדתי תיאטרון. גם לא למדתי מחול, אופרה או מוזיקה. למדתי רק מתוך עשייה. הסגנון שלי וכל מי שאני נובעים מנסיבות חיי ומהתהליכים שהרכיבו אותם. לא מקריאת ספרים בנושא ולא מהכשרה מסורתית בתחום. אם הייתי הולך ללמוד בייל או בהרווארד, למשל, ברור לי שלא הייתי עושה את התיאטרון שאני עושה עכשיו".
סגנון הבימוי שלך נחשב לאסתטי מאוד ולקר מבחינה רגשית. האם חששת פעם שאולי הוא מקריב את האיכות הרגשית על מזבח האיכות האסתטית?
"העבודה שלי היא פורמליסטית. הרגש מונח בבסיסה, אבל טמון בעומק ולא מוחצן ומובע כמוב?90 אחוז מהתיאטרון המערבי. העבודה שלי בוחנת הפכים שיש להם גם משמעויות רגשיות וגם משמעויות אסתטיות, כמו שילוב בין קרח לאש או בין זמן אטי לזמן מהיר.
מובן שלזה יש גם משמעויות רגשיות, למשל
זו הפעם הראשונה שעבודה שלך מוצגת בישראל. מה אתה יודע על התיאטרון כאן?
"לצערי אני לא יודע כמעט דבר על תיאטרון ישראלי, אבל אני מניח שאתם מתמודדים עם קשיים לא פשוטים".







נא להמתין לטעינת התגובות