תערוכה: האמנם כל ישראל חברים?
צילומים של זונות, ערבים, עניים ומהגרי עבודה זועקים כנגד המימרה החלולה "כל ישראל חברים" מקירות הגלריה החברתית במוסררה. "תפקידם של הצילומים", אומרת האוצרת דפנה איכילוב, "הוא לעורר שאלות הנמצאות ברובד הסמוי"
רון עמיר צילום: מתוך התערוכה
הליך הפירוק נעשה בהפרדת המילים בשם התערוכה. בחינה של המילים בנפרד בהקשר חברתי ולאומי מאפשרות לעמוד על אמיתותן ביחס לעבודות המוצגות: מי נכלל במילה "כל", מיהו חלק מ"ישראל" והאם הם "חברים". ואכן, התערוכה מישירה מבט לנמצאים בשולי הצהרה זו: ערבים; בדואים; עולים חדשים וותיקים; עניים; זונות.
"בתערוכה ניתן לראות אמנות מקומית הפונה לאמנות אקטיביסטית", מסבירה האוצרת דפנה איכילוב. "להבדיל מאמנות חברתית המתעסקת בהתבוננות, האקטיביזם דורש ליצור מהלך גורף בהשפעה על המציאות. עבודותיו של טל אדלר, לדוגמא, נעשו בצמוד לקהילה אותה הוא צילם, בהשתתפות מלאה עם חייהם ולאורך תקופה." ואכן, המעורבות החברתית של האמנים ניכרת בעבודותיהם.
לחלק מהצילומים מצורפים טקסטים עיתונאיים או אישיים הקשורים לעבודה המאפשרים למתבונן לקבל תמונה רחבה יותר של הקונטקסט ממנו נבעה היצירה. הטקסט אינו מאפיל על הצילום או להיפך, יחד הם יוצרים עומק לסוגיות העולות מהתערוכה.
מיכה קירשנר צילום: מתוך התערוכה
מרבית העבודות בתערוכה אינן חדשות ואיכילוב טוענת כי היא רואה בכך משמעות רבה לאופייה של התערוכה שכן האמנים עסקו במציאות הקשה במהלך זמן רב ולא כמהלך איסוף עבודות. "תפקידם של הצילומים לא להביא לידי ביטוי דרמה או מצוקה, אלא לעורר שאלות הנמצאות ברובד הסמוי ושעולות בהקשר רחב יותר לפני השטח."
על האירוניה בשם התערוכה היא מוסיפה: "מה שאני מזהה כמחלת החברה הישראלית היא מידת הגזענות שבה. אנו מוכנים להכיל רק מה שהוא יהודי ועל כן, כל מה שנמצא בשוליים ולא תואם לדפוס שנקבע, נדחק שוב ושוב הצידה."
שתיקה מאפשרת לרוע להתקיים
איכילוב מיקמה את השוליים דווקא במרכז ולא רק מבחינת נושא התערוכה אלא גם בחלל. התערוכה מוצגת במתחם בית הספר לצילום ואמנות שבשכונת מוסררה בירושלים. החלל אינו סטרילי ומוקף בכיתות לימוד של תלמידי בית-הספר. המקום רוחש פעילות ודווקא בשל הריחוק מחלל מוזיאוני, השפעת העבודות חזקה יותר.
"אנשים יכולים להגיע ולעצום את העיניים, לראות בצילומים רק צילומים ולא את הפן החברתי שבהם", נאנחת איכילוב, "אך דווקא המרחב הגועש שבו מוצגת התערוכה נותן תחושת חיות שאינה נותנת מנוח נוכח המציאות העולה מהעבודות."
הכניסה לתערוכה היא דרך מסדרון המוביל לחלל המרכזי בו מוצגות מירב העבודות. מעט מהצילומים ממוסגרים ואין יחס שווה בין עבודות של אותו אמן. מתוך הגישה של ליקוט עבודות
קיימות כפי שהן, אין סדר מוחלט במרקם העבודות ובהצגתן. מה שיכול להיראות כחוסר אסתטיקה, דווקא מדגיש את החשיבות הרבה ששמה האוצרת על היציאה מהחשיבה הבורגנית, ממה שנתפס כראוי. את המציאות אין צורך ליפות כאשר זו ממילא חסרת פרופורציות ומתעתעת.
כוחה הגדול של התערוכה הוא ברגשות העזים שהיא מעלה. בתחילה מוצגות שלוש עבודות המנותקות משאר התערוכה בשל מרכזיותן. תצלומים של יעל בר-זוהר, ויקה ועגל הזהב, מבקשות להציג בפני המתבונן ראשית כל את מה שאנו מחשיבים בר-הצלחה, את המרכזי. ביציאה מהתערוכה אנו נאלצים לפגוש שוב בשלושת הצילומים הללו, אך אם קודם לכן תגובתנו היתה אדישה, כעת הם מקבלים מימד מפלצתי ובכך יוצרים סגירת מעגל לתחלואי החברה הישראלית המוצגים בתערוכה.
אילן ספירא צילום: מתוך התערוכה
"כל ישראל חברים", אוצרת: דפנה איכילוב, פתיחה חגיגית: יום ה', 19 בפברואר, בשעה 19:00 בהשתתפות האמנים, ב- 17:00 תתקיים שיחה עם הצלם מיכה קירשנר. עד ה-25 ביוני, בימי א'-ה' בין השעות 10:00-19:00 וביום ו' בתיאום מראש. רחוב שבטי ישראל 22, שכונת מוסררה, ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
