חמש נשים ורקדנית אחת: טניה וינוקור במופע "סינקו"
וינוקור, רקדנית, כוריאוגרפית וכנרת, תעלה מהשבוע את המופע "סינקו" שמביא אל הבמה בצעדי פלמנקו, את סיפורן של ארבע נשים שהופכות לאישה גדולה אחת. "מצאתי את הבית, בתנועה ובנגינה ואני לוקחת את זה למקום שלי"
מתוך סינקו - טניה וינוקור
"אני לא מביאה את הנשים לבמה. הן נמצאות בי כמו שהן נמצאות בכל אחת", מספרת וינוקור, רקדנית פלמנקו, מלחינה וכנרת. "אני בוחרת להוציא אותן החוצה. לכל אחד יש כמה פנים, כמה אנשים שונים שחבויים בו. יש המאמינים שבכל אחד מאיתנו יש את ארבעת היסודות - אדמה רוח מים ואש, ובתקופות שונות בחיינו, לפי הגיל, הסביבה והאסטרולוגיה, כל יסוד מקבל את הביטוי שלו".
האישה החמישית היא "אתר". בעקרון זה גז, אבל על פי אותה האמונה זוהי הנשמה האלוהית בנפש האדם. לכן במופע הדמות החמישית היא המכילה את כולן באיזון מושלם. לכל אישה במופע יש מאפיינים: צבע הבגד, הסמל של יסוד שמתבטא בתנועה, המספר של היסוד שהופך לקצב, התחושות שמיוחסות אצלי לאותה האישה שמועברים בסגנון, בווידאו ובתאורה. אנחנו רוקמים מערכות יחסים מדי יום והם חלק בלתי נפרד מחיינו. אני פשוט בוחנת אותם בעבודה".
התחלת כרקדנית קלאסית, מתי ואיך הגעת לפלמנקו?
"כשהתחלתי עם הבלט והנגינה הקלאסיים הייתי מאוד קטנה ולא היה לי מושג שזה יוביל אותי לדרכים כל כך אחרות ודומות גם יחד. תמיד הייתה לי משיכה לניגונים צועניים, זה בא מהבית, למקצבים שונים מ"שלוש וארבע" וכשהייתי בת עשר פשוט ראיתי שיעור פלמנקו שהגיע לסטודיו בו רקדתי. התחלתי ללכת לחוג, ורק כעבור שנים הבנתי שכל הסגנונות שלמדתי או הושפעתי מהם, אם בריקוד ואם בנגינה, מתבטאים אצלי הכי טוב דרך הפלמנקו.
"כשהגעתי לספרד הבנתי את המשמעות של המוזיקה, המקצבים, השירה והריקוד ביחד", היא מוסיפה, "העולם הקלאסי ממנו התפתחתי הוא הבסיס להמון דברים, התפיסה הבימתית, החיפוש אחר האידיאל והרעיון שלכל יצירה יש כוונה או נרטיב, גם אם הפוסט-מודרניסטים אינם רוצים להודות בכך".
מחול, וידאו ומוזיקה חיה
במופע מצטרפים לוינוקור על הבמה גם שישה מוזיקאים שמנגנים מוזיקה חיה כשמאחוריהם ומאחורי וינוקור וארבעת הרקדנים שמלווים אותה, מוקרנים סרטי וידאו. "המחשבה שלי גם לגבי תנועה היא קודם כל מוזיקלית. תהליך היצירה שלי מתחיל ממשפט מוזיקלי שלאחר מכן מקבל את הפיסיות. ההשראה אצלי נובעת קודם כל מהמוזיקה מהעבודה עליה מהנגנים עצמם, מהדרך שבה הם מפרשים את הכתיבה שלי", אומרת וינוקור.
טניה וינוקור צילום: יח''צ
"עבורי התהליך הזה הוא תענוג צרוף. כמובן, זה נובע מהיותי מוזיקאית והמקום עליו התחנכתי. גם בעבודה שלי עם רקדנים מאוד חשוב לי להדגיש את החשיבות של המנגינה והקצב בתנועה ולשים דגש על ההקשבה".
"כאשר מגיעים לזה ביחד כקבוצה- זה מה שיוצר את הקסם על הבמה, אז כולם הופכים להיות אחד. זוהי החשיבות של הנגינה החיה ברגע האמת. אני לא רואה תנועה בלי שאני שומעת את המנגינה שהיא יוצרת, ולא שומעת בלי שאני אראה הנפשה הויזואלית של הקטע. הם מזינים אחד את השני ואני מקווה להעביר את זה גם בעבודה עם ההרכב וגם לקהל".
באופן טבעי, הקהל בספרד מכיר יותר את הפלמנקו, אלו תגובות את מקבלת דווקא בארץ על המופע?
"אני מאמינה שהמושג פלמנקו לא מתייחס להמצאות גיאוגרפית כלשהי. בשבילי זאת שפה, על הבמה או בתהליכים שמחוצה לה, בה אני מתקשרת עם האמנים שאיתי, עם הקהל והכי חשוב –עם עצמי. פלמנקו מהווה דרך מושלמת להרגיש ולהביע את כל ניבי הרגשות שחווים כל יום. כמובן שבספרד, מולדת הסגנון, חלק מהאנשים חיים ונושמים את הפלמנקו עוד מרחם אימם ויש לא מעט דוגמאות".
"אני לא ספרדייה", היא מוסיפה, "אבל עוד ברחם של אמי גדלתי על מקצבים דומים - בין אם מנגינות בלקניות, מקצבים צועניים או סימפוניות. בהמשך הדרך, לאחר שהתעמקתי בפלמנקו, שם מצאתי
את הבית, בתנועה ובנגינה ואני לוקחת את זה למקום שלי, עם החוויות והפיוז'נים שניזונים מאותם המקומות מהם אני מגיעה".
"הקהל בארץ מאוד מגוון ואוהב סגנונות שונים. אנשים מאוד מתחברים לשילוב סגנונות, במיוחד שהוא משלב את המזרח והמערב כמו במקרה שלי. קיבלנו תגובות מאוד חמות.גם מקהל שלא מכיר או נחשף לפלמנקו בעבר. המופע הוא מאוד וויזואלי, הנגנים נמצאים על הבמה והמוסיקה מנוגנת לייב - כך שהקהל רואה ושומע, הריקוד קורה מאוד סמוך לקהל והבמה כולה שטופה בצבעוניות של כל המתרחש פלוס עבודת הוידיאו שמלווה את המופע".
טניה וינוקור - "סינקו". המופע יעלה בשני פורמטים – האחד לבמת תיאטרון בו מלווה וינוקור בארבעה רקדנים והשני, פורמט אקוסטי, בו היא רקדנית סוליסטית.
17.2 יום ג' – אולם צוותא ת"א 21:00 פורמט לבמת תאטרון
23.2 יום ב' - זאפה הרצליה 21:00 – פורמט אקוסטי
2.3 יום ב' – צוללת צהובה, ירושלים 21:00 – פורמט אקוסטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם