ג'ון פרושיאנטה הולך על סולו
מה משותף לגיטריסט של הצ'ילי פפרז, לבסיסט של הסטרוקס ולמתופף של בייבישמבלז? שלושתם יוצאים מהצל של להקות האם ומשחררים אלבומי סולו. התוצאה לא מאכזבת במיוחד
ג'ון פרושיאנטה - Central
נתחיל באלבום החדש של ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט של הצ'ילי פפרז. אצל פרושיאנטה קריירת הסולו שלו היא דווקא לא פרויקט צד, אלא עיסוק מרכזי. הבנאדם הוציא עד היום הרבה יותר אלבומי סולו מאשר אלבומים עם אנתוני קידיס ושות'.
אחרי שעזב את הפפרז ב-92', פרושיאנטה היה נרקומן מסכן שהוציא תקליטים מבולבלים בתקווה שתהילת העבר שלו תעזור להם להימכר כדי שיהיה לו כסף לסמים. הבחור כבר מזמן חזר למוטב - הוא נגמל מהסמים, התאחד עם הצ'ילי פפרז והתחיל להוציא תקליטי סולו סו-קולד נורמליים. "Shadows Collide with People" מ-2004, למשל, כבר היה אלבום רוק די סטנדרטי. הוא הראה שהוא יכול, אבל רוק סטנדרטי זה לא מה שמעניין את פרושיאנטה.
למרות שבאלבום החדש מתארחים שמות גדולים כמו פלי (חברו לפפרז) וג'וני מאר (גיטריסט הסמיתס לשעבר), "The Empyrean" הוא דווקא לא אלבום רוק סטנדרטי אלא ניסיוני למדי. העובדה הזאת, כמו העובדה שזה כבר אלבום הסולו העשירי שלו, יכולה להצביע על מניעיו היפים של פרושיאנטה ועל כך שאלבומי הסולו שלו נולדים מתוך תשוקה אמיתית לייצר מוזיקה.
האלבום מתחיל בקטע אינסטרומנטלי בן תשע דקות, שהוא למעשה סולו גיטרה באורך הגלות עם ביט קבוע וכמה סאונד אפקטס. אחר כך פורץ פרושיאנטה בקאבר ל"Songs to the Siren" של טים באקלי, והקטע השלישי, "Unreachable", הוא הדבר הכי קרוב ללהיט ולצ'ילי פפרז שיש בתקליט הזה, שמלא בפסנתרים חשמליים ובסאונדים מוזרים שבושלו באולפן.
החל משמו (מזל שיש ויקיפדיה בשביל לבאר את המושג), דרך הטקסטים ושמות השירים ("אלוהים", "גן עדן" וכו') ועד האקספרימנטים המוזיקליים, "The Empyrean" הוא אלבום יומרני ומקושקש, אבל יש בו גם הרבה שירים יפים וקטעים מעניינים, למשל "Dark/Light" - קטע מוזר בן שמונה דקות וחצי שבו נע פרושיאנטה מהחשכה אל האור באופן מוזיקלי.
הקטע הזה, כמו גם כמה אחרים, יכול להישמע מגוחך, אבל אם נכנסים לזה, אלבום הקונספט הפסיכדלי החדש של פרושיאנטה יכול להציע חוויה מעניינת. ואם לא שום דבר אחר, היא יכולה להשיב לך את האמונה בבני אדם ובתשוקתם ליצור. אז כבר הרווחנו.
כמו רד הוט צ'ילי פפרז, גם הסטרוקס לקחו הפסקת פעילות יזומה, וחברי הלהקה ניצלו את פסק הזמן לפרויקטים אחרים. הסולן ג'וליאן קזבלנקס הקליט שיר עם פארל וויליאמס וסנטוגולד לפרסומת של קונברס, הגיטריסט ניק ולנסי התארח באלבומים של דבנדרה בנהרט ורג'ינה ספקטור, גיטריסט הקצב אלברט האמונד ג'וניור הוציא כבר שני אלבומי סולו, והמתופף פבריציו מורטי הקים שלישייה בשם Little Joy - עם חברתו הנוכחית (שהיא יותר יפה אך פחות מפורסמת מדרו ברימור) והזמר/גיטריסט הברזילאי רודריגו אמרנטה. יחד הם הוציאו אלבום סטרוקסי עם טאץ' של בוסה נובה.
Nickel Eye - Brandy Of The Damned
הסטרוקס היא כמובן להקה הרבה יותר חדשה מרד הוט צ'ילי פפרז, מה שאומר שרק לאחרונה התפנו חברי הלהקה להתנסות בפרויקטים מוזיקליים אחרים. אי לכך אף אחד מהם לא פיתח קול ממש ייחודי, ובכל פרויקט צד של אחד מחברי הסטרוקס אפשר די בקלות לזהות מי להקת האם. זה נכון גם לגבי Nickel Eye (יעני ניקולאי), פרויקט הסולו החדש של הבסיסט, ניקולאי פראיטורה.
פראיטורה הקליט אלבום משיריו בליווי להקה בריטית בשם South, ובעזרת ניק זינר מיה יה יהז ורג'ינה ספקטור, שהתארחו באלבום. למרות שם האלבום הדרמטי, " The Time of the Assassins", הוא דווקא אלבום פולק-רוק סבנטיזי, צנוע ויפה. האלבום
מסתיים בקאבר ל"Hey, That's No Way to Say Goodbye" של לאונרד כהן, שהשפעתו ניכרת גם בשירים של ניקולאי (בייחוד ב"This is the End"). כמו האלבומים של שאר חברי הסטרוקס, גם זה אלבום יפה אך חסר ברק. מסקנה: על הסטרוקס לחזור לאולפן ומהר. הדיבור היה שהם יעשו זאת כבר החודש. כולנו תקווה.
ומשתי להקות אמריקאיות נעבור ללהקה בריטית: בייבישמבלז - להקת הפוסט-ליברטינס של פיט דוהרטי, כוכב הרוק המתוקשר ביותר באנגליה. המתופף של בייבישמבלז, אדם פיסק, הוציא עכשיו אלבום סולו. הוא השתחרר באנגליה לפני כמה חודשים ועכשיו מגיע לשאר העולם.
הבחור, שקיבל את עיקר תהילתו על העבודה השחורה של לנסות להכניס את פיט דוהרטי המסטול לקצב, מתגלה, תחת הפסבדונים Roses Kings Castles, כמולטי-אינסטרומנטליסט רציני. אלבום הבכורה שלו מציע פופ אקוסטי מלודי וסולידי, עם שריקות והכל. זה לא אלבום מבריק, אבל מה שבטוח זה שהוא לא נשמע כמו בייבישמבלז.
מה שמחזיר אותנו לג'ון פרושיאנטה, שגם אלבומי הסולו שלו לא נשמעים כמו רד הוט צ'ילי פפרז. אני לא בטוחה מה זה אומר ואיזה כלל אפשר להסיק מהאזנה רצופה לשלושה אלבומים של חברי להקות גדולות, אבל נראה לי שאוותר על הנאום הגדול על סינרגיה שתכננתי לסוף. סינרגיה המילה, לא הלהקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
