הקוורטט התעייף מהצגות שואה
האופטימיסט, הפסימיסט, הפואטית והציניקן הלכו לראות את "פרשות רצח" של קבוצת התיאטרון רות קנר, אחת ההצגות שעולות במסגרת "עלילה מקומית ב'". איכשהו, שוב נפלו הארבעה על הצגה שקשורה לשואה, ולא בטוחים שיש להם כוח להרגיש אשמים
שתקנו בדרך לבית הקפה. בסוף הפסימיסט פתח: "עוד פעם גרמנים? עוד פעם שואה?" זה לא לדבר שוב על השואה ועל הגרמנים, אמר האופטימיסט, הרי ברור שהאצבע לא מופנית לצוררים, ולא לאזרחים שלשונם הייתה במעל בשתיקתם, אלא אליי. ו-כן, האנשים האלה יכולים להיות אני.
האופטימיסט צודק, הינהנו. פליטת הפה המכוונת כבר בתחילת ההצגה, דייקה הפואטית, מבלבלת במכוון בין 1938 ל-1948, ומנסה לאלץ אותנו לראות במציאות הרחוקה של ליל הבדולח אירוע שלא עבר מן העולם, ומועד לחזור שוב ושוב. האילוץ הזה חוזר גם באמירה האחרונה בהצגה, של השחקנית טלי קרק: "אולי זה לא כאן".
הציניקן לגם מהקפה וסינן: זה לא מספיק, אני מרגיש שלא נאמר הרבה חדש. רות קנר רק מרמזת על ההקשר הפוליטי העכשווי בעבודתה, ונתמכת בהסברה דידקטית של שקופיות טקסט ותוכנייה עם פרשנות. האופטימיסט עשה פרצוף של הכל-נכון-אבל: עובדה שהרגשנו את מה שרצו מאיתנו. לא היה לנו נוח שהפנו אלינו אצבע מאשימה, והאצבע הזאת גרמה לנו לרגשי אשמה ישראליים כאן, עכשיו. יותר מזה?
הפואטית לא הסכימה. אני מבינה מה אתה אומר, ותאמין לי שאני יודעת דבר אחד או שניים
על רגשי אשמה: על מה שקורה בשטחים, על מה שנהיה מהציונות, והמדינה הזאת שמיום ליום הולכת לי פייפן... עזוב, הרשימה ארוכה.
אבל גם אם עמדותיי הפוליטיות הן בדיוק אלה שכתובות בתוכנייה, אני לא מוכנה שיאכילו אותי בכפית. גם כאן, כמו בכל אירוע אמנותי אני מחפשת אחר אותו רווח שבו הייתי שמחה לבטא את עצמי – לחשוב לבד. סליחה, אמר הציניקן, אם יש כבר עמדה פוליטית, אני רוצה לשמוע אותה ישירות. לא יודעת, אמרה הפואטית, ישירות זה הדבר האחרון שחסר לי במדינה הזאת. הרי אין כמו להיזכר ולבכות בקול שתוק.
האופטימיסט בחיוך מתנצל ביקש לומר משהו "בקול שתוק": בכל זאת, עם כל ההאכלה בכפית, התיאטרון
הפואטית דיברה בזכותה של הקבוצה: עבדו כאן, אי אפשר להגיד שלא, וגם הכוח של הקבוצה היה שם. אולי זה לא הטקסט הנכון לעבד אותו לתיאטרון... גם הניסיון לפענח את שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס מתוך אמפתיה להיותו ילד לא מוצלח, נכה המבקש להצטיין בלימודים, ומאוחר יותר תסכוליו המיניים, והכל בתוך שיר קברטי – הפך לאוסף קלישאות. לפעמים האמת לא הכי חשובה.
היה שם כל מה שרות קנר יודעת לעשות ועשתה בעבודות הקודמות שלה, נזכר הציניקן. היא ממחזרת את האלמנטים הבימתיים שלה, ולא מאתגרת את הקבוצה שלה ואת צופיה הנאמנים. אני ממשיך ללכת לתיאטרון כדי לשאוב רגעים של הבנה חזותית, אני רוצה לראות דימויים מעולמות שונים המונחים זה לצד זה, שיאירו לי משמעויות שעוד לא שמעתי עליהן ויאפשרו לי לקשור רעיונות חדשים. לצערי, לא היו לי הערב הרבה רגעים כאלה, סיכם בעגמומיות.
האופטימיסט הרגיע את הדוברים: היו כמה דימויים שהצלחתי להתחבר אליהם וגם אי אלו רגעים אסתטיים. נכון, הסכימה איתו הפואטית, למשל כשכל הקבוצה החזיקה את אלות המתכת של הפורעים ובראה מהן אדם בורח...
"עבודת התאורה של שקד וקס הצליחה ליצור מרחבים חזותיים שונים ולעזור לעלילה להתקדם", קטע אותה לפתע הציניקן משום מקום. כן, נכון, כולנו הסכמנו... "ומלבן האור הלבן המעמיד את הדמויות למסדר זיהוי חי עבד שוב ושוב", זרמה איתו הפואטית. ואפילו הפסימיסט, שנתקף לפתע דחף פתאומי לפרגן, הודה ש"שירלי גל-שגב בלטה במשחקה המדויק והראתה פנים חדשות לדמותה בקבוצה".
אז מה אומרים? הפואטית הביטה ברצפה ואמרה, ספק לעצמה: בחיי, בשם הפואטיקה רציתי להרגיש כאב, חרטה. נשבעת לכם, רציתי להרגיש אשמה. אבל לא הרגשתי כלום. נשארתי האנשים ליד האירועים. מצטער, אמר הפסימיסט, מי שרוצה לגרום לי להרגיש אשם יצטרך לעבוד, אני לא בא מהבית מתוך כוונה להרגיש אשם. שמענו את המסר ששתיקתנו היא פשע, ושמענו אותו עוד פעם, ועוד פעם, עד ששמענו יותר מדי... הפסימיסט לקח שלוק אחרון מהקפה והפליג בהרהור: למה בכלל התיאטרון לוקח על עצמו תמיד את תפקיד המצפן המוסרי?
אולי הגיע הזמן לעזוב את השואה כאבן בוחן, הציע הציניקן, בואו נפתח אמות מידה חדשות למה שקורה אצלנו. אחי, זה סטארט אפ, התלהב הפסימיסט, כמה אפשר לחלוב את העטין הזה? רוצים לדבר על השואה – בואו ניפגש ביום השואה. קבענו, אמר הציניקן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם