גרנובסקי כותב על יפו ליפואים
סיפורי אל אובטאן מספקים מענה לשאלה למי מותר לכתוב על יפו. גרנובסקי מביא קולות ומראות מיפו המנדטורית, אבל משמיע גם את כאביה של העיר שאחרי הנכבה, יפו של כאן ועכשיו
אל אובטאן, יוסי גרנובסקי צילום: כריכת הספר
יוסי בספרו מביע את דעתו ובוחר לא רק לכתוב את יפו אלא לכתוב אותה דרך אלאובטאן ואחמד, שתי דמויות ערביות שחיו ביפו בתקופה המנדטורית. על רקע מעלליהם של השניים, ישיבותיהם בבתי הקפה שהפכו לחלק מההיסטוריה של העיר, ונסיעותיהם בעולם ללא המפות שהיה אז בין פלסטין, מצרים, ביירות ודמשק, הקוראים מתוודעים לרקע התרבותי והפוליטי ולתמורות שחלו באזור באמצע המאה העשרים ושהיתה להם השפעה גורלית גם על האבן וגם על האדם.
אל אובטאן לוקח אותנו איתו מחוץ לשערי יפו כאשר הוא מצטרף לצבא הבריטי אך נושא עמו לאורך מסעותיו את החרטה ואת התשוקה לחזור לעירו ולמשפחתו. סיפורי אחמד פותחים בסדרה של חמישה סיפורים בכיכובו של אחמד, כאשר האחמד של הסיפור האחד יכול גם להיות לא אותו האחמד של הסיפורים האחרים. הספר על שני חלקיו פותח בפני כל קורא, במיוחד הקורא היפואי, שער לעולם שאחריו רק השמיים שלו נשארו כחולים.
הספר מסתיים עם הסיפור "אחמד והשר" המתרחש אחרי הנכבה: "הייתי מבסוט. הסתדרתי" מעיד אחמד אחרי שחוזר ליפו ממקום מולדתו אום אלפחם, ומוצא עבודה אצל אהרון. אחמד מתיידד עם בעל הבית החדש וגם עם חתנו שר המשטרה שהיה נותן לו אישורי שהייה ביפו בתקופה שבה היו הכפרים והערים הערביות תחת ממשל צבאי: "כתב את השם לי כמו שהיה כתוב בתעודה האדומה".
פנטזיה עם טעם מר
הערבית שבפיהם של האנטי-גיבורים של גרנובסקי מתורגמת לעברית קטועה אך מובנת, דומה לערבית הקטועה אך המובנת של הערבים, בכללם זו של גרנובסקי שאולי רק משום כתיבתה בעברית היא מתעברתת וגונזת מעצמה את ניחוחה המקורי.
יותר מהמילים הבודדות בערבית מה שנוכח יותר בספר הוא עולם התרבות הערבי שמתבטא בשימוש מרובה במשלים עממיים והיכרות עם ההווי היפואי. כזה הוא ניסיון שחזור הופעת פריד אלאטרש והרקדנית הלא נשכחת, תאחייה קריוקה, בהופעת השניים בסינמה אלחמרא ביפו: "וכשנכנסה קריוקה רוקדת... הרצפה של אלחמרא רעדה". שחזורים מעין אלה מחזירים ליפו 2009,
על ידי אחד מסופריה היהודים, חלקיקים מהתרבות שניסו לבטל ולהשכיח אותה.
מי שמכיר את גרנוסבקי וקורא בספר, שומע את האהבה שלו ליפו ואת הצחוק הביישני שלו וצוחק עמו. אך למרות ההומור המענג של הסיפורים, ולמרות הכתיבה הפנטסטית, הסיפורים משאירים את הקורא עם טעם עצוב, שכן גרנובסקי מחזיר אותנו בסוף הספר למציאות של יפו היום, לפחד מקיום נכבה שנייה, לגבולות המדומיינים בין שכניה הערבים והיהודים, לרוחות המרחפים מעל בתיה, ליותר ממאה אלף תושבים שנאלצו לעזוב אותה וחשבו שכמה ימים ויחזרו. כי: "מי שגר פעם ביאפא תמיד ירצה לחזור אליה".
יוסי גרנובסקי, אל אובטאן וסיפורים יפואיים אחרים, כרמל/עמדה, 120 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
