ראשי » תרבות » ספרות » מדף הספרים

מדף הספרים של קרן קוך

המשוררת קרן קוך, כלת פרס שר התרבות לספר הביכורים "אי-אהבה", תנחה ביום רביעי את אירוע ההשקה של גיליון כתב העת של הליקון המוקדש לנושא ילדות. קוך מספרת על אהבות ספרותיות

קרן קוך | 10/2/2009 15:47

גיליון ילדות של הליקון צילום: כריכת הגליון

כנראה שהספרים המשמעותיים ביותר שקראתי בחיי הם אלו שקראתי בילדותי. אבל דוקא אותם לא ניתן לציין באופן מסודר, פשוט כי הם רבים מדי, ואין כל הגיון ספרותי במיון וסינון שלהם. לכן רק אזכיר, כי איני יכולה שלא, כמה מרכזיים שבהם:

שיריה וסיפוריה של מרים ילן שטקליס ובמיוחד הסיפור "שתים עשרה" על הבובה בלונה פארק, הספר המקסים "כל מה שקרה אולי וכל מה שהיה כמעט לקרשינדו ולי", "ג'ורג'י מלך הצרות" שליווה אותי ברגעי המשבר החינוכיים,"אן מאבונלי" שאל יסוריה וחלומותיה הצטרפתי ללא מחסומים, ועוד רבים ומתוקים, שבהדרגה התרחקתי מהם אל עולמם של המבוגרים, שלשמחתי בספרים הוא יכול להיות קסום לא פחות.

הכרמל האי-נראה - זלדה
את עולם השירה גיליתי בגיל שלוש עשרה דרך שיריה של זלדה בספרייה של אמי. זו הייתה טלטלה גדולה - הפער בין המלים היפות המגונדרות לבין מה שהן סיפרו. לראשונה הבנתי מהי עוצמה של מלה בודדת, עד אז הייתי שבויה בקסמם של סיפורים, ככל שהיו ארוכים כך היה טוב יותר, ובבת אחת שורה שבכוחה לטלטל את כל הווייתי. וכל מה שלא נאמר.

צמאון - שולמית הראבן
הספר הזה כובש אותי עד היום בשילוב המופלא שבו בין פרוזה לשירה. אלה שלוש נובלות קצרות שמספרות את סיפור הנדודים במדבר וראשית החיים בארץ ישראל. הספר הזה פתח לי דלת לעולמו של התנ"ך, שלעולם כבר לא יהיה זר או מנוכר, אלא תמיד אנושי ומלא במסתורין מתפענח.

אני חוזרת לנובלות הללו שוב ושוב, הן תמיד מרגשות אותי בשפתן המיוחדת המרומזת, בהוויה האנושית שנרקמת מתוך התיאור היחודי. מעט ספרים מצליחים ליצור כזו התאמה בין צורה לתוכן, בין מלה למטען הרגשי שהיא נושאת.

כל חלומות העולם - פרננדו פסואה
את פסואה הכרתי לפני שנים אחדות כשתורגם הספר הנפלא הזה ומאז המשורר והספר מלווים אותי בנאמנות. המסע בתוך השירים של פסואה וההטרונימים שלו הפך להיות מסע בתוך עצמי, שאיננו נגמר, ומשתנה בכל פעם שאני קוראת בשירים מחדש.

בינתיים תורגמו ספרי שירה נוספים שלו וגם "ספר האי נחת" שהפך להיות עבורי עזר כנגד, אבל "כל חלומות העולם" עדיין היחיד שלא מש משולחני, אני מנהלת איתו בעקביות דיאלוג של אהבה/שנאה כמו עם אהוב שבחר לוותר על החיים. "אני לא כלום./תמיד אהיה לא כלום./אני לא יכול לרצות להיות כלום./חוץ מזה מצויים בתוכי כל חלומות העולם".

ספר החול - חורחה לואיס בורחס
"סיפורי יהיה נאמן למציאות, או, על כל פנים, למציאות כפי שהיא שמורה בזיכרוני שלי, והרי זה היינו
הך". קשה לומר משהו ממשי על כתיבתו של בורחס, זו אולי הכתיבה הבלתי ממשית ביותר שנתקלתי בה בספרות. כל כניסה לסיפור של בורחס היא ככניסה למבוך אינטלקטואלי וספרותי, ובאופן מפליא, כשמצליחים לצאת מן המבוך חזרה אל העולם המוכר והצפוי לכאורה, נשארים עם חוויה רגשית ופנטסטית, והמבט על המוּכר בהכרח משתנה, ולו לרגעים ספורים.

הגלים - וירג'יניה וולף
הייתי בת 15 כשהתוודעתי לוירג'יניה וולף, וזה היה אחד מאותם מפגשים שנחקקו עמוק בתוכי ובהכרח שינו אותי. גמעתי את ספריה בזה אחר זה שוב ושוב. מישהי כתבה כפי שמעולם לא ידעתי שניתן לכתוב.

כל עולמי הפנימי צף ועלה ושט בין הדפים, הרשות המופלאה שניתנה בכתיבתה להציף את כל המחשבות, התהיות ההזיות ולהפכן למרכז ההוויה הייתה בלתי נתפסת כמעט עבורי, שהייתי עסוקה רוב ימי בהסתרות ובניסיון להתאים את עצמי לעולם. אז עדיין לא ידעתי שזהו ז'אנר ספרותי, מבחינתי זה היה הנס שהספרות מאפשרת לנו, לגלות את נפשנו ולשחררה לחופשי.

ספרד - אנטוניו מוניוס מולינה
ככל שאני מתבגרת, כך קשה לי יותר להיתקל בספר שמצליח לטלטל את נפשי. "ספרד" עשה זאת בעוצמה אדירה.

"אדם חי לו כל חייו בבית שנולד בו ונדמה לו שהמקלט החם שמעניקים לו בו הוריו היה קיים מאז ומעולם ויוסיף להיות קיים לעד בלי שינוי, כמוהו

כתצלומים וכתמונות שעל הקירות... ופתאום יום אחד, בתוך שעות אחדות, כל זה נעלם לצמיתות בלי להשאיר עקבות מפני שיצא למלא את אחת המטלות השגרתיות שלו וכשחזר, כעבור שעה או שעתיים, כבר חסמה לו תהום בלתי עבירה של זמן את הדרך לשוב."

אנה קארנינה - טולסטוי
אולי בנאלי לבחור ביצירה הגדולה הזו, אבל יש בחירות שהן בלתי נמנעות. דמותה של קארנינה היא כזו מבחינתי. האשה המדהימה והמכעיסה הזו ליוותה את עיצוב התפיסות שלי לגבי נשיות, חירות, אינדיבידואליות ועוד אי אלו נושאים מינוריים שכאלה. מעבר לכל, זהו פשוט ספר שנפלא לצלול לתוכו, ולשהות במצולותיו עד אין סוף.

מחכים לגודו - בקט
"כמות הדמעות בעולם היא קבועה. בכל פעם שמישהו מתחיל לבכות, אי שם מישהו אחר מפסיק. אל נדבר אפוא רעות על תקופתנו, היא אינה יותר אומללה מאשר הקודמות לה. אל נדבר עליה גם טובות. אל נדבר עליה כלל."

קרן קוך צילום: יח''צ

החוכמה והרגישות של בקט יחד עם עוצמתו הדרמטית כמחזאי הפכו את המחזה הזה בפרט ואת כל כתיבתו בכלל למושא הערצה שלי. חוויית הקריאה בטקסט של בקט מזכירה לי קצת את חוויית השחייה בים סוער, הידיים והרגליים עפות לכל הכיוון בניסיון לצלוח את עומק הגלים ולהתקדם לאנשהו, ובדרך מוזרה כלשהי, לפתע הים רוגע, תמיד במקום ובזמן לא צפוי, וכל מה שנותר הוא להשיב את הנשימה.

שירת רחל
"גן נעול. לא שביל אליו, לא דרך./ גן נעול – אדם."
המקסימה והאהובה מכולם. אין עוד כותב שאני חשה אליו את קירבת הנפש האינטימית שאני חשה אל רחל, ואין לזה מובן או הסבר, זה פשוט כך. מרגע שהתגלגל לידי ספר שיריה הלבן, עם הציורים הדקים והכריכה העבה, התאהבתי. השירה שלה, עצובה ככל שתהיה, תמיד תהווה סוג של נחמה ומרגוע עבורי.