"זעם" משעמם בפסטיבל ברלין
סרטה של הבמאית סאלי פוטר מורכב מסצנות בהן מדברות הדמויות ישירות אל המצלמה וברקע מסך כחול. במקרים כאלה, הטקסט אמור להיות מבריק ומהפנט, אבל הפעם הוא מתנשא וקלישאתי. חוויות מפסטיבל מייגע

הנה דוגמה. "סערה", סרט גרמני של האנס-כריסטיאן שמיד, ביקור חוזר בזוועות מלחמת הבלקן האחרונה. למרבה המזל, אין בסרט פלשבקים, הכול מתרחש בהווה. בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג שופטים גנרל סרבי שנחשד במעשי רצח והתעללות המוניים. העד המרכזי אינו אמין ומתאבד.
פרקליטה אמיצה ונחושה יוצאת לחפש עדים חדשים בבוסניה ומוצאת אחת שמוכנה לספר את האמת למרות האיומים על חייה, אך בית המשפט בהאג מסרב לשמוע אותה בתירוץ שזה אינו נוגע ישירות בתיק הנידון. רק בזכות הפרקליטה, ששוברת את כל מוסכמות מקצוע המשפטים, יוצאת האמת לאור. לא שזה משנה הרבה למישהו.
זה בהחלט נושא ראוי, כשקוראים עליו אי אפשר שלא לברך על הנעשה, אך הסרט נראה כמו דרמה משפטית בטלוויזיה, שבה גיבורים גדולים מן החיים, הפקה זריזה וצבעונית ומלבד הרומנייה אנמריה מארינקה (הזכורה מ"4 חדשים , 3 שבועות ויומיים") שמגלמת את אחת מקורבנות בית ההבראה, קשה להאמין אפילו לדמות אחת בסרט. אבל המסר בהחלט ראוי.
דוגמה מסוג אחר. סאלי פוטר, שעד היום זוכרים לה את חסד "אורלנדו", רוצה כנראה להיכנס לנעליו של דרק ג'רמן המנוח, לפי צורת סרטה החדש "זעם". כל הסרט הוא סדרה של מונולוגים קצרים שהנושא המשותף שלהם בשלבים מוקדמים הוא עולם האופנה, וככל שזה נמשך, נפתחת היריעה ועוברים לדבר על עולם ומלואו.
זהו, ראשים מדברים על רקע מסך כחול, או אדום או צהוב, אבל איזה ראשים: ג'ודי דנץ', ג' וד לאו, סטיב בושמי, דיאן וויסט ועוד רבים אחרים. מאחר שאין שום דבר אחר להיאחז בו בסרט הזה, הטקסט צריך להיות מבריק, משעשע, אינטליגנטי, שנון.
במציאות הוא
מכיוון שוק הסרטים, זה שצריך להיות תוסס ועמוס לעייפה, מגיעים בינתיים קולות של דממה. כולם עסוקים, זה נכון, נפגשים, מדברים ואולי גם מוכרים, אבל עד עכשיו שום תגלית, אטרקציה שווה מיליונים, שתפיח קצת רוח תקווה בתעשייה. נכון, אנחנו עדיין בחצי הראשון של הפסטיבל. אולי זה עוד ישתנה.







נא להמתין לטעינת התגובות







