הטירוף מנצח: מייקל שאנון ב"חלון פנורמי"
על אף שמדובר בתפקיד משנה, מייקל שאנון מצליח לעקוף את דקפריו וווינסלט בדרך אל האוסקר, בזכותו של ג'ון גיבינגס, בן דמותו המטורף שבתוך מסכת הצביעות, מטיח אמיתות ומספר את הסיפור של "חלון פנורמי"
מייקל שאנון מדבר על הסרט
שאנון כגיבינגס, משמש כקול האמת בעולם שמאוכלס בעיקר על ידי אנשים צבועים ודו פרצופיים, עולם שהזוג ווילר לא מרגיש שייך לו. הוא חושף לאט לאט, באמצעות פאנצ'ים פסיכולוגיסטיים, את מה שהשניים מגמגמים זה לזה במשך הסרט, ומחדד את התחושה, שהיא גם נקודת המוצא של הסיפור, שהחיים הצבעוניים אך הרגועים האלה בפרברים, בבית לבן עם דשא ירוק בקונטיקט, שני ילדים ועבודה משרדית מסודרת, הם לא מה שהזוג ווילר רוצה לעצמו, מציאות צבועה שמחרבת סופית את מערכת היחסים ביניהם.
"אני חושב שהוא מטורף", אומר שאנון בראיון לאתר The Hollywood interview כשהוא נשאל על דמותו בסרט, ועל העובדה שגיבינגס הוא מי שמספר את הסיפור כולו, "אני חושב שאחת הסיבות שהוא מסוגל להגיד את האמת היא שהוא מטורף, וכשאני משתמש במילה 'מטורף' אני מתכוון שהוא לא מנסה לחיות במציאות השגרתית של החיים, הוא יודע שלעולם לא יהיה לו בית קטן עם משפחה קטנה וחיים שגרתיים".
"הוא הולך לבלות את שארית חייו באשפוז ושחרור ממוסדות פסיכיאטריים, כי הוא שבור ומרוסק ואי אפשר לרפא אותו. מציאות כזו מאפשרת לך חופש גדול לומר מה שאתה רוצה, כי אתה לא מנסה להגן על שום דבר".
"מה שהופך את הדמות הזו לחזקה כל כך היא הדרך בה הדמויות האחרות מגיבות למה שהוא אומר ועושה", הוא מוסיף, "התגובות האלה הוכנסו לסרט, אם סם (מנדז) לא היה מצלם את התגובות האלו ומכניס אותן לסצנות הערוכות, לא הייתה לדמות הזו שום חשיבות".
מייקל שאנון ב''חלון פנורמי'' צילום: יח''צ, מתוך הסרט
סרט תקופתי, שאלות של היום
שאנון, שמגיע מעולם התיאטרון, וביים ושיחק במשך שנים בתיאטראות בשיקגו, מצא שפה משותפת עם הבמאי סם מנדז, שגם הוא ביסס את מעמדו קודם כל על הבמה, אחר כך כבמאי סרטים כמו "אמריקן ביוטי" ו"הדרך לפרדישן" ו"ג'ארהד".
"זהו אחד הדברים שאהבתי בסם, הוא נהג לרשום לעצמו הערות בין הטייקים", מספר שאנון, "משהו שלא ראיתי אצל במאי קולנוע אחרים אבל מוכר לי מהתיאטרון. הוא היה מגיע אליי בין הטייקים, ומגיש לי רשימה של שמונה הערות שרשם. אחרי הטייק הבא היה חוזר ואומר לי 'הצלחת בכל שמונה הסעיפים'. הייתי מאד גאה בכך".
"כקבוצה, היינו מדברים הרבה על העובדה שהלך הרוח בנקודת הזמן בה מתרחש הסרט
(שנות החמישים), ושביעות הרצון העיוורת הזו מהמציאות הבורגנית של התקופה, השתנו עשר שנים מאוחר יותר בשנות השישים. אם הוא (גיבינגס) היה מתקיים בשנות השישים הוא בודאי היה איזה מנהיג או גיבור של תנועה תרבותית מהפכנית".
"ההבדלים בין ג'ון ובין פרנק (דקפריו) הוא לא גדול כפי שהוא נראה על המסך. לפרנק בודאי היו אותן מחשבות ורגשות כמו אלו שג'ון מבטא...פרנק מסתיר את רגשותיו, בעוד ג'ון חושף אותם ואלו רגשות שקיימים גם היום, בעידן המודרני. אני חושב שההתלבטות כיצד לחיות את חייך היא משהו שאנשים מתמודדים איתו מדי יום - האם אני רוצה להיות מי שאני באמת או האם אנסה להיות מישהו אחר?".
נא להמתין לטעינת התגובות
