לא ניקח את פסטיבל ברלין
סרטים חדשים של טום טיקוור, סטיבן פרירס וקלוד שברול. הופעות נוצצות של נעמי ווטס, ג'ודי דנץ' ורנה זלווגר. ואף לא מועמד ישראלי אחד. דיווח מפסטיבל ברלין רגע לפני שהכל מתחיל
ההכנות האחרונות לפסטיבל ברלין צילום:
כל החסויות מובטחות, מ"פולקסוואגן" ועד ל"ל'אוריאל", מ"הוגו בוס" ועד לרשת השנייה של הטלוויזיה הגרמנית, (ZDF), שלא לדבר כמובן על תמיכות העיר והממשלה. כל העמדות בשוק הסרטים נמכרו כבר מזמן, מודיעה המנהלת הנמרצת של השוק, בקי פרובסט, ומאחר והשוק מספק את ההכנסה העיקרית של הפסטיבל, כולם שמחים. קצת פחות קניינים, מודה המנהלת, לעומת זאת, מספר מוכרי הסרטים גדל - כצפוי בימי משבר. אבל מה איכפת לפסטיבל, קונים או מוכרים, העיקר שישלמו את דמי ההשתתפות.
דיטר קוסליק, המנהל העליז שמנווט בצעדי מחול את הספינה היקרה של ה"ברלינאלה" כבר שמונה שנים, שמח משום שהמסגרת החביבה עליו, אותה יזם בעצמו "קולנוע ואוכל", התרחבה ופלשה אפילו לצוות השופטים של הפסטיבל. בראש הצוות תעמוד השחקנית הסקוטית טילדה סווינטון, אבל יש בו גם מומחית ל"בישול איטי" מאמריקה בשם אליס ואטרס. אם בסוף לא יבחרו סרט טוב לפרס הגדול, אולי לפחות יהיה זה סרט טעים.
השטיח האדום, הלב של כל פסטיבל המכבד את עצמו, עליו צועדים הכוכבים בדרך להקרנות החגיגיות, מתמרק שוב בציפייה למפורסמים שהבטיחו לבוא, והפעם בעיקר הכוכבות. כבר בערב הפתיחה אפשר יהיה לראות את נעמי ווטס האוסטרלית לצידו של קלייב אוון, שניהם מובילים את סרטו החדש של טום טיקוור "בינלאומי", מותחן ריגול שהנושא שלו אקטואלי במיוחד, שערוריות כלכליות.
מאוחר יותר תבוא רנה זלווגר שמופיעה בקומדיית מסע בשם "האחת והיחידה"; דמי מור ופרקר פוזי שמתחלקות בזוהר של "דמעות אושר", הסרט השני של מיצ'ל ליכטנשטיין (בנו של הצייר המהולל רוי ליכטנשטיין) ; מישל פייפר וקתי בייטס שיצטרפו לבמאי שלהן, סטיבן פרירס, המציג עיבוד חדש ל"שרי", רומן מפורסם של הסופרת הצרפתית קולט ובו סיפור אהבה בין אישה בשלה לגבר צעיר; איזבל אדג'אני גם היא בחגיגה, מגלמת מורה שמסתבכת בסביבה פריזאית עוינת ב"יום החצאית" ; ואילו ג' ודי דנץ' מנהלת ביד רמה את הסאטירה של סאלי פוטר על עולם האופנה, "זעם". כולן הבטיחו לבוא, בעבר כבר קרה שאחדות שכחו, השנה טוענים שזה לא יכול להיות.
בכל זאת לא מתעלמים מישראל
מי שרוצה ללכת על בטוח בפסטיבל, יכול תמיד לבחור את סרטי הוותיקים שמוצגים מחוץ לתחרות, ביניהם סרטים חדשים של קלוד שברול, ארמנו אולמי, תיאו אנגלופולוס ואפילו מנואל דה אוליביירה שוודאי יחגוג השנה בברלין את יום הולדתו המאה.
ומי שמעדיף במאים מהוללים בתוך התחרות יכול תמיד לבחור בדרמה פסיכולוגית מורכבת, "דחף מתוק", של זקן במאי פולין, אנדז'י ואיידה, במותחן שברטראן טאברניה צילם בניו אורלינס ("בתוך הערפל החשמלי") עם טומי לי ג'ונס בתפקיד הראשי, או ב"מוקסמת לעד" של צ'ן קאיגה, על כוכבת אופרה סינית.
המפיצים הישראליים שרצים לברלין כדי לקנות סחורה חדשה, מוטב שיצטיידו בארנק שמן. רוברט רדפורד יחפש שם קליינטים לסרטו הבא, שיהיה ברוח "שלושת ימי הקונדור". גם לפיטר וויר, אבל פרארה, פרנאנדו טרואבה (המסחרי שבבמאי ספרד) יש פרויקטים
חדשים, אבל מה שנוגע לנו במיוחד, זה סרטו החדש של ג'וליאן שנאבל, "מיראל", עיבוד לספר שכתבה עיתונאית פלסטינאית שחיה ברומא, בשם "רחוב הפרחים של מיראל", עם היאם עבאס.
ומה עם ישראל בפסטיבל שתמיד האיר לנו פנים? אז כך: סרטים עלילתיים ממש אין באף אחת מן המסגרות המרכזיות. מה שכן יש, זה סרט תיעודי בשם "השמצה" של יואב שמיר על הליגה נגד ההשמצה באמריקה, המוצגת באור שאולי לא ישא חן בעיניים ציוניות; "קשמיר - הדרך לחירות" של אודי אלוני על המוסלמים בחבל הארץ הקרוע בין הודו לפקיסטאן הוא אחד הסרטים הפותחים את תוכנית הפנוראמה, שבה תוצג גם הפקה של הקהילה ההומו לסבית, "Fucking Different Tel Aviv".
וכל 220 הדקות שבהן רפאל נג'ארי מספר את תולדות הקולנוע הישראלי יוצגו במלואן בפורום של הקולנוע הצעיר. אי אפשר לומר שמתעלמים מישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
