המחוננים: יצירה משמעותית ומחלחלת
במהלך קריאת ספרו של אסף צפור "המחוננים" התהפכה דעתו של אריק גלסנר: לא שורה של סיפורים שמרפרפים על הישראליות, אלא יצירה שמפענחת אותה
הנושאים שבוחר צפור, הצלחה וכישלון, רדיפה אחר כסף לעומת חיים אותנטיים ומשפחתיות, אמרתי לעצמי בעיצומה של הקריאה, הם מצוינים. הטיפול בהם הוא ריאליסטי ורבגוני ולא סאטירי קודר, עובדה שפגמה בתקפות הביקורת שהושמעה ב"הבורגנים" (למרות שה"כן, אה" מככב גם כאן, הוא אינו מופיע תמיד באותו מובן אדיש ונואש מדיאלוג אנושי כהופעתו ב"הבורגנים"). הנושאים נוגעים בלב לבם של הדברים, חשבתי, אבל איכשהו לא נוגעים אל הלב עד הסוף.
ואולי היעדר החדירה לרקמות פנימיות נובע מאופיים התסריטאי של הסיפורים? ספרו של צפור הוא לכאורה יצירה מאוחרת ששייכת לשנות ה-90, לדור מובחן מאוד של כותבים, דורם של אתגר קרת וקסטל-בלום, גדי טאוב ועוזי וייל, שלהבדיל מהדור שקדם להם או שבא אחריהם, מהם, הושפע מאוד מהטלוויזיה ומהקולנוע ולא מהספרות, דור שביכר סיפורים קצרים על פני הרומן בגלל החשד כלפי המילים והפקפוק באמירות גדולות שנפחן מצדיק יריעה רחבה.
לדוגמה, "מוני ומוני", הפותח את "המחוננים": מפגש בין בחור ממוצע ובעל עכבות לבחור מצליחן וחסר מוסר. הממוצע מקנא במצליחן וסולד ממנו בו זמנית. אבל ההתרה של הסיפור הזה, חילופי התפקידים בין השניים (שמזכירה את ההתרה ברומן בעל השם הישיר "הצלחה", של הסופר הבריטי המבריק מרטין איימיס, שכמו צפור עסוק מאוד בשאלות של הצלחה וכישלון) - היא פזיזה, שקופה במסריה וסימטרית מדי.
היא תסריטאית יותר מאשר ספרותית, של מדיום שבין חצי שעה לשעה צריך לספר בו סיפור ולהתיר אותו עד גמירא. ולפעמים ההתרה היא לא של דרמת טלוויזיה אלא של מערכון-באמצעות פואנטה, אם כי עמומה-כמו במונולוג של האישה שלא רוצה לשמוע על פוליטיקה, רוצה לחיות חיים נורמליים, ובו בזמן שהיא נושאת את המונולוג האסקפיסטי שלה, בנה הקטן מרביץ לחבריו למשחק בגינה.
אבל כשהמשכתי בקריאה הלכה והצטברה התרשמותי עד לכדי הכרה שהקובץ הזה הוא יצירה משמעותית ומחלחלת. ככל שמתקדמים בו הולך ונחשף הנושא האמיתי והמרתק שלו: היתרונות והחסרונות שבלהיות רגיל ולהיות מיוחד. המיוחד מול הרגיל מופיע כאן בשלל וריאציות. למשל, בעימות בין העיתונאי בן המעמד הבינוני לבין הטייקון שרוצה לקנות אותו כדי להשתיק את ביקורותיו הארסיות.
במשפט כמעט פיצג'ראלדי מתאר צפור את רגשות העיתונאי כלפי הטייקון ובתו הסקסית: "הם נדמו לפתע למאיר כמו אלים קדומים ואבודים, יפים ומורמים, והוא חש מולם גס בכיעורו ובפשטותו". כמו סקוט פיצג' ראלד, עם כי לא באותה אינטנסיביות שאין דומה לה, עסוק צפור ביכולת של בן המעמד הבינוני, "הרגיל", להציב עמדה מוסרית אותנטית מול יוצאי הדופן, המחוננים פיננסית במקרה הזה.
וריאציה אחרת על הניגוד בין יוצא הדופן לרגיל היא הסיפור על קבוצת נערים הנפגשים מדי שבוע למשחק לוח עתיר המצאות. בני החבורה העומדת ערב פירוק יודעים כי מיוחדותם היא גם סוג של תימהונות. התוצאה היא סיפור בלוזי עדכני על קץ הנעורים.
התרומה המשמעותית ביותר למשקלו הרוחני של הקובץ היא של הסיפור הארוך בו (שאולי נכון לכנותו נובלה) שעל שמו הוא
יש פה ביקורת מעניינת על התחרותיות שעומדת בבסיסה של החלוקה ל"מחוננים" ולכאלה שאינם, ובכלל על האדרת המצוינות בקפיטליזם העכשווי. צפור רואה בתופעות הללו פתולוגיות תרבותיות, אבל הן פתולוגיות פתייניות כל כך שספק רב אם אפשר להירפא מהן.
ברמיזה מבריקה ומעוררת מחשבה משווה צפור בנובלה את ישראל במרחב המזרח תיכוני לילד מחונן שמעורר שנאה כלפיו ובהיתממות נרקיסיסטית חושב שהשנאה אינה מוצדקת, כי מה זו אשמתו שהוא מיוחד (במטפורת המחונן ניתן גם להסביר את העיסוק הנרקיסיסטי המרתיע של הישראלים בעצמם).
בסיפורים אחרים בקובץ אף נרמז בסאב טקסט שאולי דווקא ה"יורדים" הם הישראלים המייצגים ביותר: אלה שלא מסתפקים במה שיש ורוצים להתקדם עוד ועוד, אלה שחושבים שהם מחוננים ומגיע להם יותר. אם כך העיסוק ברגיל לעומת החריג לטובה לא רק מעניק מפתח לקובץ כולו, אלא אף מפתח למציאות הישראלית בכללותה.
אסף צפור, המחוננים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 228 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
