אחרי המלחמה המוזות רועמות
מדוע כשלו זך וויזלטיר כשמיהרו לפרסם שירים על המלחמה בעזה? ואיך, לעומתם, הצליחה רוחמה וייס להעביר את רוח "המצב"? אי אפשר לנתק שירה מאקטואליה, אבל ערבוב ביניהן, מתברר, הוא עסק הפכפך
אני מקדים זאת דווקא כדי לקבוע שיש בי הבנה לרחשי לבם של משוררים כנתן זך ומאיר ויזלטיר, שהניעו אותם, לנוכח המתרחש ברצועת עזה, לחבר ולפרסם, איש איש בתורו, את "שיר ארס" (זך, המוסף לספרות של "הארץ", 4 בינואר) ו"אמרה אמו:" (ויזלטיר, חלק ב' של "הארץ", 19 בינואר). קביעה זאת שלי אינה באה לקחת חלק בפולמוס הפוליטי, אלא לבטא את הבנתי לטעמים הנפשיים של הכתיבה והצגתה בפומבי. אבל היא גם איננה מחייבת אותי לייחס לשני הפרסומים הללו תכונות אסתטיות, שלעניות דעתי הם משוללים אותן מכול וכול.
הן זך והן ויזלטיר נמנים עם בכירי השירה העברית הישראלית ותרמו לה, בשעתם, שירים נפלאים שבפניהם מסיר הקורא את כובעו. מן הדין שהמשורר, כמו כל אמן, יישפט על ידי הדורות הבאים על פי מיטבו ולא על פי מירעו. אך כתיבת "שירת מצב" שתקיים בתוכה את השירה לא פחות מאשר את המצב, נס גדול כזה לא אירע כאן הפעם. גם במקרה של זך וגם במקרה של ויזלטיר "השירים" הם פלקטים מלאי חרון, לעיתים גם סרקזם, אבל אינם, לא היו ולא יהיו, שירים.
אילו, למשל, נהג כך גם אהרן שבתאי - שבעבר רשם לזכותו פרקי שירה משובבי נפש אך מכלכל אותנו כבר שנים רבות בתגובות בטן לא שיריות המתכסות באדרת השיר - היה חוסך מאיתנו רעה רבה. שירת מצב השומרת על האיכות האמנותית - ולשם כך משכילה ליצור את המרחק האסתטי בין האירוע ובין גלגולו השירי - איננה שכיחה אך בהחלט קיימת. יעידו על כך משוררים מברטולט ברכט ועד פבלו נרודה, מססאר ואייחו ועד וו. ה. אודן. מז'אק פרוור ועד מחמוד דרוויש.
הנה כי כן, המשורר הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי, שהתאבד ב-1930, כשכשל כוחו להוסיף ולהתמודד עם הטרגדיה האישית של חייו ועם הדיכוי הסטאלינסטי הגובר והולך, כתב שדרך על גרון שירתו הלירית כדי להנפיק לאזרחי ברית המועצות את מה שנדרש מפייטן המשרת את המהפכה הקומוניסטית.
התביעה שהאידיאולוגיה תבעה ממנו לא הייתה המשך יצירתה של הליריקה האישית הנהדרת שלו אלא ייצור מניפסטים חברתיים, שנעו בין הטפה לניקיון הגוף כדי לא להידבק במחלות נפוצות ובין הוקעה של אויבי המהפכה מבית ומחוץ.
גם אם ישראל איננה ארץ זבת חלב ודבש והיא קרובה יותר לתיאורה התנ"כי הפחות ידוע בציבור, ארץ אוכלת יושביה, יהיה זה דמיון מדוחים אם נכלול בהגדרה הזאת ניסיון טוטליטרי לכפות על האמנות קו כלשהו. למזלנו עדיין אין השלטונות כאן מתעניינים בשירה בכלל או בשירה כאמצעי לקידום מטרות פוליטיות בפרט.
אם אנחנו נידונים להשתנק בשירי מצב מסוג "את אלה לא יוכל לקחת/ האיש הקורע ת'תחת" ו"ישן, בני, ישן/ וכשתקום תשחיז את הפגיון,/ תרתום את הסוס האחרון/ ותצא לחפש את הרוצחים" (זך), או "אני בעצמי דור שני לשואה ובת של שורדת.../ ואל תספרו לי על הפגיעה המצערת/ שהפגז מהקנה של בני הבקיע בטעות" (ויזלטיר).
השורות הקהות האלו באו לעולם לא בגלל תכתיב של פוליטרוקים, כי אם מפני שמחבריהן רצו, אל נכון, להנחיתם על ראשינו השחוחים כשירים. סבורים הם, כנראה, שעוצמת החיבורים הללו רבה יותר כשהם מתפרסמים בעיתון
שיר הוא שיר, קודם כול, בזכות הכישרון הסגולי של המשורר. אם הכישרון הזה עומד לבעליו גם כאשר סופת הזמן מאיימת לקעקע את יסודות המבנה האמנותי מן המסד עד הטפחות, יוצא הוא נשכר ויוצאים נשכרים גם הקוראים. אך אם הכישרון המולד התעייף או הידלדל במרוצת השנים, לא יושיע שום זעזוע מצפוני ולו גם הכן ביותר.
בכך צדק נתן אלתרמן, אף הוא משורר מצב מובהק, בכתבו ש"צדיק בדינו השלח/ אך גם בעברו שותת/ ישאיר כמו טעם מלח את דמעת החפים מחטא". בהקשר שלנו השלח הוא השופט חסר הפניות של האיכות האמנותית, והחפים מחטא הם משוררי מצב שבכתיבתם האקטואלית התגבר המצב על המשורר ולא ידע רחם.
אפשר להתנחם בכך שקורה גם אצלנו ש"המצב" והשיר מוצאים לשון משותפת והם משלימים זה את זה. אין טוב מלהפגין זאת בשיר קצר של רוחמה וייס (אינני מכירה אישית) הלקוח מספרה "שמירה", שהופיע בימים האלה (הקיבוץ המאוחד). השיר , על פי דרכו, הוא שיר מצב אך יש בו המרחב והמרחק האנושיים הנחוצים לקיום הצד האמנותי. כן, השיר מוקדש "לְיַלְדִּי", ואני מביאו במלואו:
דברים שאני מקווה שאתה עדיין לא יודע
שיש מישהו בעולם שרוצה להרוג אותך.
שאין הרבה מה לעשות.
שזה לגמרי לא מדויק שתמיד יהיה לנו לאן לברוח.
שהייתי בערך בגילך כשגיליתי
שבית לא ממש מספק הגנה.
מה עוזר לי להירדם.
שאולי לא תגיע לגיל שלי.
שיכול להיות שתהרוג ילדים.
שמה שראינו היום בטלוויזיה
לא היה בצחוק.
שההיסטוריה שאני יודעת לא מצליחה להרגיע.
שאין לך מושג כמה מפחיד יכול
להיות.
אם זה איננו שיר, אז אני צלחת מעופפת. ואם "המצב" איננו מרחף כדוק אפל על כל שורה של השיר הזה, בלי לגרוע מכוחו המהמם, אז הצלחת המעופפת שלי התרסקה על פני מאדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
