חלון פנורמי של בלהות
"חלון פנורמי" הוא סרט מפוספס ולא מנומק, שמתקשה לתרגם את הקלישאה הפרוורית לסיפור עם מינימום עומק
חלון פנורמי - טריילר
גם "חלון פנורמי" רוצה להטביע חותם. הוא לא רוצה להיות מהדרמות האלה על הטיפוסים האלה שמנהלים חיים מזויפים בפרוורים מטופחים. יש לו הרבה מה להגיד על אהבה וזוגיות, ועל איך שלפעמים חלומות לא מתגשמים. "חלון פנורמי", כמו פרנק ווילר, נכשל. הוא שואף לגדולות, יש לו פוטנציאל בשפע, אבל הוא לא מצליח להיות יותר מעוד דרמת פרוורים, לא יותר מאחותה עצובת העיניים של "אמריקן ביוטי" הארסית.
הבית הספציפי שבו עסקינן הוא הבית העומד ב"דרך המהפכנים" ("Revolutionary Road", כשמו המקורי של הסרט, ושל ספרו של ריצ' רד ייטס שעליו הוא מבוסס). השם המחייב הולם את שאיפותיו של הזוג הצעיר פרנק ואפריל ווילר, שהסרט מלווה את התפוררות חיי האהבה שלהם בארצות הברית של שנות ה-50.
אהבה, אמרנו? יש מעט מאוד אהבה ב"חלון פנורמי". למעשה , מהסצנה השנייה מתחיל מסלול ההתרסקות של הווילרים, והאהבה הופכת למצרך החסר המלווה את הצפייה ביצירה כולה. זו בחירה נהדרת של הבמאי סם מנדז והתסריטאי ג'סטין היית-להקדיש תמונה אחת לאהבה, ואת שאר הסרט להיעדרה.
ההבחנה בין הרגע הנשגב הזה של מפגש בין שתי נפשות, שבו ההווה נראה כמו מסיבת ריקודים והעתיד כמו האפטר פרטי; לבין הבינוניות המדכאת של החיים, שגם כשהם נראים כמו חלום (בורגני)-בית עם גינה, שני ילדים ומכונית גדולה-הם לא יכולים להיות רחוקים יותר מהחלום.
נותר בגדר קלישאה
כמו כל דרמת פרוורים, "חלון פנורמי" מתאבל (במקום שבו"אמריקן ביוטי", העדיף ללעוג) על המרחק שבין הפסאדה לאמת. הווילרים נחשבים בעיני כול לזוג המושלם: הם יפים, הם מצליחים, ועתידם פרוש בפניהם כמו השטיח האדום בפני ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט. רק שהם לא רוצים להיות מצליחנים-הם רוצים להיות מיוחדים.
חלון פנורמי צילום: יח''צ
ועל כך "חלון פנורמי": על השחקנית המתוסכלת, על האידאליסט שמחפש את מקומו בעולם, על פנטזיות (בית בפרוורים) שמתחלפות בפנטזיות (פריז), על חלומות שנגוזים באוויר הקר של המציאות. למה כזבתם, אורות פריז הרחוקים?
"חלון פנורמי" הוא יצירה שכולה תוגה. הלב נכמר על שתי הנפשות האומללות האלה, הכלואות בבית הפרוורים הזה כמו במציאות המדכאת שהן חיות בה. התסכול הופך אותם לאכזריים עד כאב זה כלפי זו, שולח אותם לרעות בשדות זרים, ומטביע אותם בדם וביגון.
הבעיה שמונעת מ"חלון פנורמי" להתעלות לדרגת יצירת מופת היא שהמבנה הטרגי
הנפלא הזה נשען על יסודות רעועים. הוא לא מסביר מה גרם לפרנק ולאפריל להתאהב (ניחא, נסתפק בכך ששניהם נראים מצוין) ולהתחתן; וגרוע מכך - הוא לא מסביר מה גרם להם לפתח מידה כה גדולה של טינה ובוז זה לזה, כמו גם לחלום הבורגני (ולמה הם נשארים יחד, לעזאזל?).
אין סיפור אהבה איתן ומבוסס שיעמוד כנגד סיפור האכזבה, שיקמול כנגדו. אין דמויות עמוקות שיהפכו את הרעיון של הסרט מקלישאה למסקנה מתבקשת. כדי להתנפץ עם שבר החלום, עלינו לראות טוב יותר את החלום עצמו. מנדז מותיר לנו רק חרך צר להציץ בו. אנחנו זקוקים לחלון פנורמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
