תקרת הזכוכית של פרנץ פרדיננד
החדש של פרנץ פרדיננד הוא לגמרי לא רע, אבל גם לא יותר מזה. ומה שעצוב באמת: הוא כנראה הכי טוב שהם יכולים לעשות

למעשה, "הלילה: פרנץ פרדיננד" הוא לא ממש אלבום. השלישי של הסקוטים הנמרצים הוא מעין אסופת שירים, שאפשר לפרק אותם ולהרכיבם מחדש, לערבב, לשים את השיר החמישי במקום השיר הראשון ואת השיר השמיני במקום השיר השלישי, ואף אחד לא יחוש הבדל. אין התפתחות ממשית, אין מקוריות. יש שירים יעילים להזרמת מחזור הדם, לפתוח איתם את היום בדרך לעבודה, אבל לא משהו שיישאר איתך לאורך כל היום, ויזדמזם.
משהו מעציב קרה לחבורה האנרגטית של אלכס קפרנוס (הזמר והגיטריסט). מצד אחד, יש להם המון אנרגיה וחשק לשחק במשחק. מצד שני, אין להם כושר.
מאז האלבום הראשון "פרנץ פרדיננד" (9 בפברואר 2004) הם לא מתפתחים ולא מתקדמים לשום מקום, רק מכדררים במרכז המגרש של הרוק הבריטי. על הבמה זה עובד. ראיתי אותם בשתי הופעות, עם משקה ביד, אלפי אנשים מסביב ואווירה של אצטדיון.
זה משכנע מאוד, ומשחק את המשחק נכון. כבר אז, דקה וחצי אחרי אלבום הבכורה, פרנץ פרדיננד היו בליגת העל. היכנסו ליוטיוב, חפשו את הקהל המרקד והשואג כשקפרנוס שר את Matinee בפסטיבל גלאסטונברי, ותבינו בדיוק על מה אני מדבר.
אבל אלבום הוא סיפור אחר לגמרי. זה הדיסק השלישי שלהם, כאמור, והם לקחו את הזמן לעשות אותו מאז "You Could Have it So Much Better" (שיצא ב-3 באוקטובר 2005). 12 השירים מהירים ומלאי הלמות תופים, הורמונים, גיטרות וקולות גברים שרים.
זה נפתח ב"יוליסס" הסוחף ונמשך עם "Turn It On", שנפתח במטח תופים ונוסע על פזמון בנוסח המנוני הכדורגל, כשקפרנוס שר, והחברים עונים לו, ואז "Know You Girl" הנונשלנטי, מעין שיר ששרים עם מסטיק בפה ("נשקי אותי, הכי אותי").
"Send Him Away" הוא עוד שיר שמנסה להתחפש להמנון כיס כזה, שנעים לשיר יחד ואז מגיע "Twilight Omens" - עם פסנתר שכאילו הטביעו אותו במים ובבנג'ו - שהוא באמת שיר טוב מאוד, אבל לא ממריא גבוה מזה.
האלבום הזה מכניס אותי למצב סבוך מעט, עם
אלה שירים שמתאמצים להיות המנונים, ויש בהם גרעין טוב, אבל אתה יושב ומחפש את הערך המוסף ולא מוצא, ומבין שזהו זה, זה מה שיש ועם זה נישאר, וכדי להזין את סיבוב ההופעות של פרנץ פרדיננד זה בסדר גמור, ויהיה כיף לשאוג "Twilight Omens" עם כולם באביב, אבל מה מעבר לזה? האם כאן נגמרת השאפתנות היצירתית של החברים? אני חושש שכן.
פרנץ פרדיננד הגיעו אל תקרת הזכוכית שלהם. זהו. השמים הם לא הגבול. זה מה שהם עושים, וזה טוב, לא מסעיר, פשוט טוב, וזהו. (ואבא שלי היה אומר: לא כל ארוחה היא ארוחת גורמה. לפעמים סנדוויץ' טוב זה בדיוק כל מה שהאדם צריך).
"הלילה: פרנץ פרדיננד", פרנץ פרדיננד, אן-אם-סי