ענת וקסמן בודקת מרחבי זוגיות
שנתיים אחרי גירושיה, ענת וקסמן כבר לא רוקדת בסלון, ולומדת איך צולחים דייטים ראשונים. בימים אלה היא מגלמת את מרתה מאותגרת הזוגיות ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" בתיאטרון הקאמרי. מה זה עשה לה? או-הו
אחר כך יצאה למסע קניות חסר מעצורים. זה התחיל ביס מקס ("הוא המאהב האולטימטיבי שלי, והיחיד שיודע מה הסטיות הטלוויזיוניות שלי", היא מחמיאה לו), ונמשך בשיפוץ מסיבי של דירתה בשכונת בבלי בתל אביב.
עד לפני כשנתיים הדירה הכילה אותה, את השחקן אוהד שחר, שלו הייתה נשואה כ-20 שנה, ואת ילדיהם יונתן (19) וגאיה (11). חודש של עבודת שיפוץ אינטנסיבית מחק סופית את שאריות מערכת היחסים שהתנהלה בין קירות הבית. רק פעמון הכניסה לבניין, שעליו עדיין כתוב בטוש שחור "שחר-וקסמן", הוא עדות לכך שעד לא מזמן חיה כאן משפחה מאוחדת.
"פתאום נהיה לי פה עמוס, אז התחלתי להעיף מהבית כל מיני דברים שהצטברו במשך השנים ושהפסקתי לאהוב או בכלל לא בחרתי", אומרת וקסמן. "רציתי להתרענן אז הזמנתי ארכיטקטית, העברתי את הילדים ואותי לדירה זמנית ואחרי חודש חזרנו לבית חדש לגמרי. אחר כך קניתי לי מערכת סראונד, אל-סי-די ומחשבים לכולם. והכול לבד. לבד! לבד!".
אני חושב שהבנתי את עניין הלבד.
"זה היה חשוב לי, הלבד הזה", היא מאטה את קצב דיבורה הספידי ומגלגלת את שלושת האותיות באטיות על הלשון. "רציתי לגלות דברים שלא גיליתי כל השנים. אתה יודע מה גיליתי עוד? שאני טובה בלהרכיב דברים מאיקאה. שאני, ענת, יודעת איך לחבר שולחן של איקאה. פעם הייתי נותנת את זה לאוהד. שיבנה ויקלל. גיליתי שאני גם יכולה.
"אה, אתה יודע מה עוד אני זוכרת? שבימים הראשונים אחרי הגירושים הלך לי פתאום הדוד. הכי מעצבן. אז מה עשיתי? עליתי לגג, טיפסתי כמו ג'דה עם פנס ביד וחיפשתי את הדוד. מצאתי אותו והרגשתי כמו סאלי פילד בסרט 'לא בלי בתי' שצורחת 'דיז איז מיי לנד!'. על הגג עם הפנס והדוד הרגשתי שניצחתי. וככה, בכל יום חגגתי משהו אחר.
"חגגתי את זה שאני לא צריד כה לדווח כמה נעליים ובגדים יש לי ושאני לא צריכה לדווח כמה זה עלה. חגגתי את העובדה שאני יכולה ללכת לנוח בצהריים בלי להרגיש רגשי אשמה, שאני יכולה לחזור הביתה מתי שאני רוצה ושפתאום, אחרי שנים של ארוחות שישי בבית, אני יכולה לצאת ולבלות. בפעם הראשונה שיצאתי הייתי בהלם מהעובדה שאנשים יוצאים למסעדות ביום שישי.
"בכלל, גיליתי עולם שלם של דברים שהייתי צריכה להתמודד איתם. רואה חשבון, בנק. הייתי צריכה להתמודד עם הבית. אחרי הכול, אוהד הוא לא מהגברים שזורקים גרביים ורואים כדורגל. זאת אני הבלגניסטית, ופתאום הייתי צריכה להיות מסודרת, לדבר עם השכנים ולצאת אל העולם. החלטתי שאני רוצה יותר עצמאות, שיש לי כסף שיכול לממן מישהי שתעזור לי בבית ותבשל, וככה אני עושה. אני כבר לא עבד. יצאתי לעצמאות".
זה היה לפני כשנתיים, בגיל 45, כשווקסמן בראה את עצמה - קצת בלית ברירה - מחדש. בוחנת את גבולותיה ובעיקר מגלה את עולם הרווקות, שאותו השאירה מאחור בשני עשורים האחרונים. "חלק מהמסע שלי עם עצמי כלל גם רומן טרנסאטלנטי עם איזה צרפתי עשיר ופסיכי, שידוך של חברים. הוא איש עסקים שעושה סרטים דוקומנטריים ופסיכיאטר בהכשרתו.
"אגב, הוא ההוכחה לכך שהפסיכיאטר הולך יחף. ערב אחד, הייתי אצלו בפריז, אכלנו ארוחת ערב רומנטית. אחרי האוכל, התחלתי לאסוף את הכלים ואז הוא אמר לי (עוברת למבטא צרפתי) 'את לא צריכה להתעסק בדברים האלה, הולכים לישון ומחר יהיה מי שינקה את זה'. 'וואלה? מעולה!', חשבתי לעצמי.
"הלכנו לישון, ואז פתאום באמצע הלילה אני מרגישה יד שתופסת אותי ברגל ומנערת אותי בחוזקה. 'קום! עכשיו תקום!', הוא צרח עליי, הוציא אותי מהמיטה והעמיד אותי בסלון מול השולחן עם הכלים.'את לא נורמלית', הוא צעק, 'מי את חושבת שינקה את הזבל הזה?'. 'אבל אמרת שינקו', מלמלתי .'לא! את מנקה!'. מושפלת מצאתי את עצמי מנקה את הכלים באמצע הלילה. וואו. זה היה פסיכי".
ויש גם צדדים אחרים לחופש הזוגי שנחת על וקסמן באמצע החיים. קצת פחות משעשעים מהמצבים שאותם היא בוחרת להמחיז בתיאטרליות אופיינית. יש הצד הבודד. הלבד הפחות מאושר. זה שמכיל את התהיות, החששות, הדילמות. בינתיים היא עוברת תהליך טיפולי על הבמה. ערב ערב היא עומדת על במת תיאטרון הקאמרי ונכנסת לנעליים האגדיות של מרתה, גיבורת המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף" שכתב אדוארד אלבי והפך לקלאסיקה מודרנית.
המחזה מתאר מערכת יחסים מלאת אהבה ושנאה של מרתה וג'ורג (גיל פרנק), זוג אינטלקטואלים שמזמינים לביקור, באישון
וקסמן, שלרוב נושאת על כתפיה תפקידים קומיים ושלאגרים קופתיים, קיבלה בהפתעה גמורה את ליהוקה למחזה הדרמתי, שבגרסתו הנוכחית ובבימויו של מיכה לבינסון הופך לקומדיה שחורה, נוטפת דם, מרעננת וקצרה בשעה ורבע מההפקה המקורית. "מרתה שוות ערך בעיניי לתפקיד של המלט", מפרשנת וקסמן, "רק שלהבדיל מהשחקנים הצעירים ונטולי הניסיון שמגלמים את המלט הצעיר, לתפקיד של מרתה השחקניות מגיעות בשלות מאוד מבחינת הגיל והנשיות.
"האמת שלא הייתה לי פנטזיה לגלם את התפקיד הזה וכשבתיאטרון הודיעו לי שהוא שלי אמרתי 'או-קיי', והלכתי הביתה. רק אחר כך, כשהתחילו הפרגונים מהקולגות, נפל לי האסימון והבנתי שהגעתי לשעת המבחן שלי כשחקנית".
רק שבאמצע חגיגת הניצחון המקצועי שלה היא מצאה את עצמה מקבלת את מערכת היחסים שסיימה, בפלאשבק לפנים. "באמצע החזרות חלק מהמשפטים שנאמרו בבית שלנו היו פתאום מגיחים אליי", היא אומרת, "כאילו נלקחו מהחיים שלי".
תני לי דוגמה, אני מבקש, ובפעם הראשונה הדורסל האנושי שיושבת מולי דוממת. "יש הרבה מאוד משפטים שמוכרים לי ממערכת היחסים שחוויתי. משפטים שאמרתי לו או שהוא אמר לי, אבל אני מעדיפה לא לצטט אותם. אני חייבת לשמור על כבודו של אוהד". אחרי מסע שכנועים קצרצר היא פולטת משפט מרתה טיפוסי ומצטטת "זה לא מה שרציתי שיקרה לי".
אוהד ואת עדיין משחקים באותו התיאטרון. הוא ראה כבר את ההצגה?
"לא. לא הזמנתי אותו. גם הילדים שלי לא יראו את ההצגה הזאת. אני צריכה לשמור עליהם. הטקסטים לוחצים על יותר מדי מקומות שמוכרים לכולנו. אבל שלא תבין אותי לא נכון, לאוהד ולי הייתה פריבילגיה עצומה שאין להרבה זוגות, להיפרד בטוב. הוא קנה דירה אחרת בתל אביב, אני קניתי את החלק שלי בדירה ואנחנו מגדלים את הילדים במשמורת משותפת. שלושה ימים אצלי ושלושה ימים אצלו.
"ההתחלה הייתה קשה, אבל הסתגלתי למציאות די מהר. הצלחנו להתעלות מעל לכל המחלוקות ולהיפרד יפה. זה לא שהיו אצלנו דרמות גדולות בבית, כמו שיש לג'ורג ולמרתה. היה הרבה יותר רגוע. אנחנו ממש לא היינו אנשים של ריבים גדולים ופרונטליים. להבדיל מג'ורג ומרתה שמדברים בלי הפסקה, אנחנו שתקנו הרבה. הגנו על הילדים. ניסינו לעבוד על מה שלא עבד עד שמיצינו כל אופציה. אני יכולה לומר בלב שלם שעשיתי הכול בשביל שהנישואים האלה יצליחו".
"לגמרי. כל מי שצופה בה מתחבר מיד לחיים שלו. אני רואה את האנשים יוצאים מההצגה כמו שבחיים לא ראיתי קודם לכן. העיניים שלהם פעורות ויש להם מין מועקת לב. הם נראים סחוטים לחלוטין. אני שומעת כל הזמן משיכות אף מכיוון הקהל. זה מציף לכולם את הזבל. זה מחייב התמודדות".
מה הרגשת כשנפגשת בפעם הראשונה עם הטקסט בחזרות?
"הו, הו! זה זרק אותי למקומות שבחיים לא הייתי בהם, לתהומות הייאוש והעצב. זה פתח אצלי מין חשבון נפש של 'איך הגעתי לכאן?'. בכיתי המון תוך כדי העבודה על ההצגה. בכי נוראי. בהתחלה נורא נבהלתי מזה. אחרי הכול, כשהתגרשתי מיהרתי לבנות לעצמי עולם חדש ולא ממש התפניתי לכאב.
"את התחלת התהליך של שאילת השאלות על היחסים שלי עברתי כבר בצילומי הסרט 'נודל', שם גילמתי אישה שמודיעה לאחותה על גירושיה, והמשכתי עם זה ב'החיים זה לא הכול', שם הדמות שלי מתגרשת. היו ימים ששאלתי את עצמי 'איך בכלל הרשיתי לעצמי להגיע למקומות מסוימים? איך הרשיתי לעצמי שזה יקרה?'. האמת, זאת ההצגה הראשונה שבה אני משחקת ומפחדת להתבלבל עם הדמות".
תהליך החזרות לא רק עימת את וקסמן עם המציאות הזוגית שזה עתה הותירה מאחוריה, אלא גם הבהיר לה את מעמדה ההולך ומתחזק בעולם המשחק. וקסמן, שפרצה לתודעה לפני כ-20 שנה בסרט "לא שם זין", הספיקה לצבור מאז קילומטרז' מקצועי מרשים. סרטים, תיאטרון, טלוויזיה, פרסומות, דיבובים, קמפיינים ושלל פרסים: שלושה פרסי אוסקר ישראלי ("סיפורי תל אביב", "האסונות של נינה" ו"נודל") ופרס קלצ'קין היוקרתי, המוענק אחת לשנה לשחקנית בולטת.
אבל מרבית תפקידה היו קומיים, ובשל כך לא זכתה אולי להערכה המקצועית שזכו לה שחקניות דרמתיות בנות מחזורה. "תמיד הייתי צריכה לייצר רעש בשביל שיראו אותי", היא אומרת. "עכשיו, תודה לאל, כבר רואים אותי". בגיל 47 היא לא רק חוגגת את העובדה שהיא נראית לוהטת מתמיד ("אני לייט בלומרית. איזה בזבוז, לא? עכשיו נזכרתי להתחיל להיראות טוב?"), אלא בעיקר מפנימה סופית את העובדה שהיא בליגה הראשונה של השחקניות.
"כן, התבגרתי", היא מאשרת. "היה רגע מסוים בקריירה, אחרי כמה שנים של אבטלה שבשיאה הגעתי ללשכת העבודה לחתום על אבטלה, שהחלטתי להתחייב למקצוע. הפסקתי להתלונן על כך שאני מופיעה ערב אחרי ערב עם אותה ההצגה. פעם הייתי מפגרת כל כך.
אז משחקנית מבוטלת הפכת לשחקנית שקוראת תסריטים ללא הפוגה?
"לא צריך להיסחף, אבל אני בהחלט רחוקה מלהתלונן. יש לי כמה פרויקטים בדרך, כמו 'הנרגנות' ביס, עונה שמינית ל'החיים זה לא הכול', סרט קולנוע שמילי אביטל ואני מנסות לקדם על הסיפור של חוה יערי ואביבה גרנות, ואני גם מהרהרת ברצינות באפשרות להעלות ערב יחיד. ההבדל הוא שהיום אני בעיקר הרבה יותר מעורבת בהצגות שאני משתתפת בהן. חשובה לי האווירה של הצוות. אני כבר לא בתחרות עם אף אחד ולא מנסה לייצר דרמות".
ואיך זה היה פעם?
"פעם לא ממש בררתי מילים והייתי הרבה יותר ילדותית. היום כבר הפנמתי שאני השחקנית הבשלה שהצעירים מסתכלים עליה. היה גם רגע שהבנתי שמרמור זה דבר סוחט שלא מוביל לשום מקום, ובכלל, שזה קצת חוצפה מצדי להיות ממורמרת אם לא הראו אותי בפרומו או לא כתבו עליי כתבה.
"פעם סבלתי מתופעת ה'תראו אותי!'. רציתי שיראו אותי כל הזמן ושיידעו שאני קיימת. הודות לטיפול פסיכולוגי משובח אני כבר לא במקום הזה. לא מזמן מישהי מהתיאטרון אמרה לי 'את יודעת, מאז שהתגרשת נהיית יותר נחמדה'. משהו בי התרכך. הפסקתי להילחם, לכעוס ולהאשים. עכשיו יש לי רק אותי להאשים".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, מבצבצת לה פתאום פיסת מציאות של חיי הלבד החדשים. רגעים שלא כתובים על הדפים מלאי המילים שהכינה לקראת הריאיון, ולא שייכים לאווירת "ההצגה חייבת להימשך" שהיא מנסה לשדר. היא מציצה בשעון ואומרת ספק ברצינות ספק בהומור "וואו, עברו ארבע שעות. עבר מהר. כבר אתה הולך? מה אני אעשה עכשיו? הילדים אצל אוהד, אין לי היום הצגה ואין לי שום דבר מוקלט לראות בטלוויזיה".
למה שלא תצאי לדייט, אני מציע. "דייט?!", היא נחרדת, "לא יודעת. אני לא כל כך טובה בזה. מוזר לי מאוד להיות פנויה בגילי. העולם השתנה מאז שהייתי פנויה ויש כל מיני קודים שאני לא מבינה. אס-אם-אסים. כל מיני 'ערה?' כאלה ששולחים לי באמצע הלילה. מה אני אמורה לענות? מה זה אומר? אני פתאום מרגישה את הגיל שלי. זה כל כך מביך אותי.
"אני לא טובה בדייטים. אל תשכח שלפני 20 שנה הייתי ענת. היום אני כבר 'ענת וקסמן'. אני מרגישה שמפחדים ממני. אתה יכול להסביר לי למה גברים מפחדים ממני? אז יכול להיות שאשאר לבד. זה בסדר. אשמח לחיות לבד בתנאי שלא אהיה מתוסכלת".
מה זאת התבוסנות הזאת? תעשי משהו למען עצמך.
"עשיתי! הלכתי השבוע להקרנת סרט שגיא פינס ארגן. אירוע כזה עם המון סלבס נוצצים. התלבשתי כמו שאני אוהבת להתלבש ותליתי הרבה תקוות באירוע. זה היה מביך ברמות על. לא קורה כלום במקומות האלה. אז לאן אתה מציע לי לצאת? לאירועים של רני רהב? אני מרגישה תמיד כמו העוזרת בית של כל המיליונרים שמגיעים לאירועים שלו".
שידוכים ניסית?
"אחרי הצרפתי, שהיה שידוך, אני מוותרת על זה. זה חוסר אחריות להפגיש שני אנשים רק על סמך זה שהם פנויים. חוץ מזה, התגרשתי בשביל שיהיו לי חיים טובים יותר, לא בשביל לצאת עם פסיכים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם