ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

אושרי כהן בתפקיד מומו דווקא כוכב

למרות הליהוק המאתגר, וחרף העובדה שספג מכל עבר ביקורות לא מפרגנות, אושרי כהן הוא הכוכב האמיתי של "כל החיים לפניו"

"כל החיים לפניו" משדכת בין ליא קניג, כלת פרס ישראל, ואושרי כהן, שמעולם לא למד משחק, אבל החל לשחק בגיל עשר ומאז לא הפסיק. כהן מככב בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, מה הפלא שאת הזמן ללמוד משחק הוא לא מצא. ב"כל החיים לפניו" הוא לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית ולדעתי, אפילו עמד בה בגבורה.

מדובר בעצם בעיבוד של עיבוד. הרומן המפורסם של אמיל אז'אר עובד לסרט מצליח שעובד עכשיו לבמה: מאדאם רוזה היא יהודייה מזדקנת וזונה לשעבר המטפלת בילדי הזונות. לאחר שבגרו הילדים ועזבו את הבית מנסה מאדאם רוזה לשמור אצלה את מומו, הנער הערבי, מפחיתה ארבע שנים מגילו ומספרת לו שהוא בן עשר. מה שבקולנוע לא ייתכן בשום אופן – שחקן בן 25 בתפקיד ילד בן 10 - בתיאטרון דווקא עובד.

מומו משמש בהצגה גם בתפקיד המספר. יש שטענו שהיה על כהן לאמץ טון בוגר יותר בעת שהוא פונה אל הקהל ומשחזר את האירועים. גסיסתה של מאדאם רוזה אמנם מבגרת את הנער היתום אך לאחר מותה בוחר מומו להחזיק בילדותו ולהישאר ילד.

נקודת מבט ילדית זו היא כוח הקסם של ההצגה ומהווה מקור לשלל סיטואציות קומיות. הקטעים בהצגה שהצליחו לרגש באמת היו שני מונולוגים של אושרי כהן. המונולוג שהוא נושא לרופא בסוף המערכה השניה והסיום הגאוני, שאיש מן המבקרים לא טרח לשבח.

קל לבקר את אושרי כהן, כמעט כמו שקל לשבח אוטומטית את ליא קניג. אך האמת היא שקניג, אם באשמת הבמאי או באשמת סיפור מכובס מדי, לא הצליחה לגעת. יש, לדעתי, לעשות צדק עם אושרי כהן, שהציל את ההצגה ממונוטוניות ומיובש רגשי.

כל החיים לפניו, הבימה, עיבוד בימתי: קסבייה ג'יאר, תרגום: דורי פרנס, בימוי: איציק ויינגרטן, תפאורה: מיקי בן כנען,  תלבושות: דליה פן, מוזיקה: יוסי בן נון , תאורה: מאיר אלון

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...