ראשי » תרבות » ספרות » מדף הספרים

מדף הספרים של בינה אופק

ספרו של דב דונייבסקי "בחושך אפשר רק לחלום" מגולל את סיפורם של אח ואחות שהפכו בשנת 1941 יחד עם הוריהם, לפליטים נרדפים. עורכת הספר, בינה אופק, מספרת על אהבות ספרותיות, המלוות אותה מגיל גן ימימה ועד ימים אלה

בינה אופק | 1/2/2009 17:05

בחושך אפשר רק לחלום, דב דונייבסקי צילום: כריכת הספר

נולדתי בתל אביב. עד גיל חמש, גדלתי ברחוב נחום, שהיה כולו חול ולמדתי בגן הילדים של ימימה טשרנוביץ אבידר, ברחוב הירקון. לימימה היתה השפעה רבה על טעמי ותרבות חיי ועד היום, כששואלים אותי איפה למדתי, אני עונה: בגן של ימימה.

בגן למדתי על פה, משמיעה, את כל שירי "אצו רצו גמדים" של מרים ילן שטקליס, את החרוזים הקצרים של רפאל ספורטה והשירים של לאה גולדברג ואנדה עמיר פינקרפלד וכן את סיפורי הילדים של לוין קיפניס. את רובם אני זוכרת על פה עד היום.

אחר כך פרצה מלחמת העולם ועברנו למושב חרות. על אף העובדה שבקושי היה לנו מה לאכול, חתמו לי הוריי על "דבר לילדים" ועל סידרת "שחרות" של הוצאת עם עובד. כך התאהבתי בנחום גוטמן, גם כצייר וגם כסופר. אהבה שלא התקררה ולא פגה עד היום, וכך גם היו לי ספרים אהובים משלי.

במושב היתה ספריה למבוגרים בלבד, אבל זה לא הפריע לי לקרוא (לאורה של עששית נפט), את מרבית הספרים שהניחו לי לשאול בספריה הדלה, שהייתה פתוחה אחת לשבוע ורוב ספריה נתרמו על ידי החברים וקרוביהם. אנסה להיזכר בעשרה הספרים שהשפיעו ומשפיעים עליי עד היום, לאו דווקא לפי סדר הופעתם בחיי. אין לי ספק שאזכר אחר כך בעוד עשרה לפחות, אך את הנעשה אין להשיב.

זכרונות הרב יעקב מזא"ה
הספר הראשון (שהיה בעצם ארבעה כרכים) שאימצתי אל לבי מן הספריה, היה זכרונות הרב יעקב מזא"ה, שהתמנה, עם פרוץ מהפכת אוקטובר, להיות הרב הראשי של יהדות מוסקבה. הייתי רק בת שמונה, אבל בלעתי כל מלה. כך הבנתי מה זאת אנטישמיות ומה זה להיות יהודי. אני זוכרת שאבא, שהיה יוצא רוסיה, לימד אותי אז לקרוא בין השורות ולהבין מתוך הנאמר, את מה שלא נאמר, שהרי הרב מזא"ה היה רב "מטעם".

ילדי הבזק - אלינור מורדאונט
ילדה קטנה, בת למשפחת סווארים עניה ומרודה, שאמה נפטרה בלידה קשה ואביה שיכור, מנהלת ומחזיקה בגבורה ובהומור מקסים את כל משפחתה בתקופה הקשה של הבליץ הלונדוני.

זכרונות זואולוג עברי - ישראל אהרוני
התמונות של בעלי החיים היו מטושטשות ובשחור לבן, אבל בעיניי זה היה מסע היכרות מופלא עם הריח, הטעמים והאהבה לטבע של ארץ ישראל. אני חושבת שקראתי אותו מאה פעמים. אחרי שנים התוודעתי אל הספר המקסים חיות הבר אשר ידעתי מאת ארנסט טומפסון סטון, אבל הטעם והריח היו זרים.

רפובליקה שקיד - גרישה בייליך ולינקה פנטילייב
סיפורם של יתומי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, החוסים בבית יתומים סובייטי. הבית מנוהל באורח דמוקראטי, אך אכזרי ושני המחברים, הנקראים בספר ינקיל ולינקה, הם עצמם מגיבורי הספר, שלא זז מידי עד שהתפורר לגמרי, אבל הוא עדיין שמור, בתוך שקית, בספרייתי.

הזכרונות לבית דוד - אברהם שלום פרידברג
הספר הזה נכתב בשפה ארכאית והאותיות היו צפופות ודקות, אבל בקריאתו למדתי ובכיתי על כל הצרות של עם ישראל. התקופה היתה ראשית שנות הארבעים, כשהחדשות מאירופה היו קשות עד מאד ואנחנו, הילדים, קראנו אותן בעיתונים ובכל מוצאי שבת הלכנו עם ההורים למזכירות, להקשיב לחדשות מפיו של משה מדזיני ב"קול ירושלים". אני זוכרת שהספרנית התורנית של המושב לא רצתה להניח לי לקחת את הספר הביתה, כי הוא עצוב מדי, אבל ניצחתי אותה.

כל הכרכים של סיפורי שלום עליכם
אז קראתי בצמא את העיבוד המתורגם של י.ד. ברקוביץ' והתמוגגתי. רק אחרי שנים רבות, כשקראתי רבים מסיפורי שלום עליכם, הוא שלום רבינוביץ', בשפת המקור יידיש, הבנתי איזה עוול עשה המעבד לחותנו. אבל כאמור, את הנעשה אין להשיב. אימצתי אל לבי את הסיפורים המופלאים האלה, הכרתי ואהבתי את כתריאליבקה ויהופיץ כאילו חייתי שם.

במה עברית - מכס ברוד
גרנו בכפר המרוחק והימים היו קשים. לא זכינו לראות הצגות תיאטרון, אבל האמנים היו באים אלינו, לעשות לנו אמנות ולעצמם "חלטורות". כל השחקנים הגדולים, הזמרים, הנגנים ואפילו מספרי הסיפורים. כשהגיע לידי הספר על התיאטראות בישראל והשחקנים שלהם, לא הכרתי את ההצגות, אבל את השחקנים הכרתי אישית, כמעט את כולם.

הם היו באים לכפר

לסוף שבוע ובכל פעם מתארחים אצל משפחה אחרת. הרגשתי שהתיאטרון הוא חלק ממני, שאינני יכולה בלעדיו. כשגדלתי, לא החמצתי שום הצגה ב"הבימה". עד שיום אחד לקחנו, בטקס רב, את הבת עטרה, שהיתה אז בת שתים-עשרה, להצגה ב"הבימה", עם מסקין ורובינא והיא אמרה בפליאה: "איזו מין שפה הם מדברים ולמה במבטא רוסי?" רק אז נפל לי האסימון.

שלושה בסירה אחת מלבד הכלב - ג'רום קיי ג'רום
הספר הכי מצחיק והכי משעשע שקראתי אי פעם. הספר יצא לאור בהוצאת "אמנות", שהייתה אז בפרנקפורט א מיין. העברית היא ארכאית, עברית של אלונטית ובורית, אבל אין לשפה הזאת תחליף ואני עדיין חוזרת וקוראת בו, בעיקר את הפרק על המחלות, עם "צרעת נושנה של השוקיים" ומתפוצצת מצחוק.

רומן רוסי - מאיר שלו
זהו ספר מופלא על אנשים קשים, כמו מרבית ספריו, שאני קוראת בשמחה, אבל הוא הראשון. אני מכירה כל אחד מן הטיפוסים האלה, כי גם אני גדלתי בהתיישבות העובדת ואני מלאה התפעלות מכושר התיאור והצגת האופי. יופי.

חמסין וצפרים משוגעות - גבריאלה אביגדור רותם
הצטערתי כשסיימתי לקרוא אותו ואני מקנאה בכל מי שעדיין לא קרא. חווית קריאה עם תחושה של מגע וריח ובטחון מלא שהכל נמצא במרחק הליכה ברגל. המקום מוכר לי, בלי שאני יודעת היכן הוא והאנשים הם אלה שסביבי, בלי שאני יודעת את מראה פניהם.