פרוזה מאולפת להפליא ב"השכן המסוכן"
קובץ סיפוריו המצוין של בועז יזרעאלי הוא ריאליסטי לא פחות משהוא אבסורדי, אך ליזרעאלי דרושים קולות אחרים בכתיבתו המהודקת והמסתייגת, מלבד האבסורד האפטי, בכדי להפוך לסופר מרכזי
לדמויותיו של הסופר בועז יזרעאלי אין כל מושג אודות האושר. הן אינן כמהות לאושר. למעשה, הן אינן "כמהות" לדבר. דאגתן נתונה לסדר ולנחת הנגזרת מהמסודר. במובן זה, "השכן המסוכן", קובץ סיפוריו הרביעי והמצוין של יזרעאלי, הוא ריאליסטי לא פחות משהוא אבסורדי: הוא אינו מְיַפֶּה את העובדה שחלקם הארי של בני האדם, בחלקו הארי של זמנם, שואפים לשינה ערבה.
"נולדתי במשפחה של שתקנים", מתוודה המספר בפתח הסיפור "סדר פסח". "בני המשפחה שלי נולדו שתקנים, או שלמדו בגיל צעיר להשתתק... שיחות, שהן עניין טבעי בדרך כלל, אינן נהוגות אצלנו." כראייה למום המשפחתי, הגנטי או הנרכש, מצטט עבורנו המספר "דוגמא לשיחה קצרה:
בן משפחה ג': איך היה ברומא?
בן משפחה ד': נחמד.
ג': לא היה חם?
ד': בצהריים. בערב היה נעים." (עמ' 78)
אין בשיחה זו משהו בלתי שגרתי לשיחות דודתיות משמימות במשפחתי שלי ובמשפחות אחרות, והיא עומדת בניגוד מעודכן לויכוחים הערים בנושאים פוליטיים ותיאולוגיים בספרים כמו "זכרון דברים". עד כאן הסדר. אי-הסדר מתחיל כשיזרעאלי מוסיף בריסון הטיפוסי לו: "בסדר פסח האווירה אצלנו שונה, ואת זה אפשר בלי ספק לזקוף לטובת ארבע שורות הקוק, שהן אצלנו תחליף לכוסות היין המסורתיות."
אבל גם אחרי שהסניפו קוק בצוותא, המשפחה בסיפור "סדר פסח" אינה נעשית מאושרת או אומללה. הפרובלמטיזציה הפרועה של מסורת הקוק המשפחתית אינה אלא אמצעי להשבת סדר הפסח – שמעולם לא הופר – על כַּנּוֹ.
"משתם הסדר, כל השורות הוסנפו וההגדות נסגרו, רוחשת סביב שולחן החג פעילות סדירה של דיבור והקשבה, פרי האמונה הטבעית שיש מה להגיד. דיכפין שייכנס כעת לבית יאמין שלפניו משפחה ככל המשפחות, ואפילו מהנעימות שבהן." (עמ' 84)
כתיבתו המהודקת של יזרעאלי דומה בסגנונה לאותו מרואיין מהוקצע שמרבה להסתייג בפני מראייניו על-מנת לשוות הילה שיטתית לחייו ("באופן בלתי נמנע גם לי יש פנים, ויש להם בהכרח הבעה מסוימת - כביכול חד-פעמית וייחודית", עמ' 28.)
ברשימתו על "השכן המסוכן", כתב המבקר אמנון נבות ש"במתח הפנימי שבין האלמנט הוידויי לבין האלמנט הדיווחי-שפוי משתחררת עוצמה מרשימה." כך, ובמסורת ספרות האבסורד, מגוננת על עצמה המופרכות הקיומית של יזרעאלי בסייגים כגון "לכאורה"
גיהוץ סגנוני זה מיישר דמויות שהן ממילא אדישות לגורלן – דמויות שלכל היותר מבקשות שקט מהשכנים ("סמירמיס"), מקום לישון ("המיטה המתקפלת") או הבעות-פנים מתונות ("כאוס", הסיפור המובחר בקובץ) – ויוצר פרוזה מאולפת להפליא. לדעתי, עדיף היה להחליף את הכלב האימתני ושלוח-הרסן שעל כריכת הספר בפודל ורדרד. יזרעאלי בוגד במיומנות ספרותית גדולה בדעה הקדומה על הרצון כמניע הפעולה והעלילה.
אולם בקריאה השנייה של "השכן המסוכן", לקראת כתיבת הביקורת שלפניכם, אני מרגיש בגבולותיה של בגידה זו. יאיר הורביץ כתב במחזור שיריו, "מקום": "אני קורא בספר במקום שסגרתי אותו אתמול. / אני סוגר את הספר במקום שסגרתי אותו אתמול. הספר אינו מאזין לי. אני שומע קולות אחרים, / כמו באהבה. אני עומד הערב במקום שעמדתי." לבועז יזרעאלי חסרים קולות אחרים מלבד האבסורד הָאָפָּטִי על מנת להיות הסופר המרכזי שבכוחו להיות. כמו באהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
