"אל אובטאן": יחסי כוח
סיפוריו של יוסי גרנובסקי מאירים אחווה נשכחת בין יהודים לפלסטינים, אבל גם מזכירים שבכל מציאות פוליטית יש שולטים ונשלטים
שני הגיבורים מייצגים שתי אופציות קיומיות של נשלטים: הראשון הוא תם שאינו יודע לשאול והשני פיקח וערמומי. אם ההוגה הרדיקלי, המרתק והאפל פרנץ פאנון סבר שהאלימות היא הדרך היחידה של המדוכאים להשיב לעצמם את כבודם העצמי, זו לא דרכם של עבדו ואחמד.
עבדו ואחמד מספרים את סיפורם בעברית, אבל חושבים בערבית שמשתרבבת לדיבורם העברי. במקרה של אחמד מוזכר במפורש המאזין היהודי, הסופר, למענו מסופרים הסיפורים עשרות רבות של שנים אחרי התרחשותם, כשאחמד כבר מעל ל-90. "ולמה אני מספר את כל זה לך, אתה, שאתה יהודי עם פרצוף של אחד מהממשלה? לא יודע". כך נוצקת חיוניות לשונית דווקא מתוך העילגות העברית שבטקסט, חיוניות סגנונית שבלוויית התוכן הסיפורי הופכת את הקובץ הזה לחטיף ספרותי מזין.
עבדו התם הוא דייג שמוצא את עצמו מחוסר פרנסה במלחמת העולם השנייה. המלחמה והבריטים מעניינים אותו כקליפת השום, אבל גם הלאומיות הערבית העוינת את הבריטים מעניינת אותו באופן שווה. אוכל למשפחתו רוצה עבדו לשבור ולכן נענה לקריאת התגייסות לצבא הבריטי. כך הוא נקלע לאחד השיאים הדרמטיים של המלחמה: הניצחון של מונטגומרי הבריטי על רומל הגרמני בצפון אפריקה ב-1942 (ואת מונטגומרי, "מונטיגומרי" בלשונו, הוא אף פוגש בחטף).
אבל גם השיאים הדרמטיים בחזית אינם מעניינו של עבדו, ואחרי הפגזה אווירית על ספינתו: "אמרתי: אל אובטאן, הצבא האינגליזי זה לא בשבילך. הים זה לא מוות, הים זה חיים". עבדו התם נאלץ להפוך לחכם על מנת להימלט מהמלחמה, והנובלה מתארת את דרך המילוט הפתלתולה חזרה ליפו.
אחמד הוא כבר סיפור אחר לגמרי. "הייתי לובש חליפה צרפתית, מכנסיים אלגנט ונעליים לכה שקניתי בדמשק". אחמד הטרזן והתחמן הוא מבריח סמים, או בלשונו: "אני בנאדם ישר, סוחר רק במה שאני מבין". משלב מוקדם בקריירה שלו למד על בשרו שכולם מושחתים בקולוניאליזם המזרח תיכוני: השוטרים האנגלים והפקידים הערבים כאחד.
הסיפור האחרון בקובץ מתרחש כבר אחרי קום המדינה, אחרי שיפו התרוקנה מחלק גדול מתושביה הפלסטינים, אבל בשביל אחמד החלפת השלטון אינה משנה יותר מדי. תמיד יהיו שליטים ותמיד צריך לדעת איך לתחמן או לשחד אותם. יהודים, בריטים, מה זה משנה? בעקבות אמרתו של ברכט, סבור גם גרנובסקי, האוהד את גיבורו העבריין, שלשדוד בנק זה הרבה פחות חמור מלנהל בנק.
הסיפורים של גרנובסקי, ממייסדי קבוצת "מטען" שבה חברים יוצרים יפואיים יהודים וערבים, מזכירים לנו את התקופה שהמזרח התיכון, ופלשתינה בתוכו, היו מרחב אחד. כדברי אחמד: "תמיד הלכתי לבד, ברגל. לביירות, לדמשק, אפילו לאיראן הלכתי פעם אחת. שלושה חודשים. ברגל, עד נהר כארון, ומשם באונייה".
הם גם מזכירים לנו מה שבמידה דומה לא נתפס בדעתנו כיום, שלפרק זמן קצר הייתה ידידות איתנה בין חלק מהערבים לחלק מהיהודים בפלשתינה, ידידות שהסתמכה גם על שיתוף אינטרסים. כשחברו של אחמד, מרשל, "יהודי,
אבל גרנובסקי אינו מציע ראייה אידילית ומלוקקת של המזרח התיכון הקולוניאלי, הרב תרבותי ונעדר הגבולות. בכל מציאות פוליטית, קולוניאלית או פוסט קולוניאלית, יהיו שולטים ונשלטים, בעלי כוח וחסרי כוח שלומדים לעשות קומבינות. המשפט החזק ביותר בספר מבטא את התפיסה הזו.
זה המשפט ששם גרנובסקי בפי סוסו, הזונה היפואית שנכנסה להיריון, שאומרת בשילוב מצמרר של גאווה ומרירות: "את הילד הזה עשיתי מכל הגברים שהייתי איתם. אינגליזים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, שחורים ולבנים, מכל אחד לקחתי רק טיפה אחת של זרע, את הטיפה הכי טובה שלו. ובגלל זה הילד הזה יהיה הגבר הכי טוב בעולם!" זו האירוניה המרה של הפלורליזם התרבותי. כולם, ללא הבדל דת וגזע, יכולים לדפוק את החלשים.
יוסי גרנובסקי, אל אובטאן וסיפורים יפואיים אחרים, כרמל/עמדה 120 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
