הולי לנד: ארוחת בוקר בטיפני'ס
"ארוחת בוקר בטיפני'ס" מציגה את אחת הדמויות הנשיות הכי חידתיות בפרוזה האמריקאית. התרגום העברי קצת חוטא לה
מוטב להניח לקריאות המוכרות, המייאשות, הריקות מתוכן, שמנסות לזהות את טרומן קפוטה בתוך הנובלה הזו, ומזהות אותו לא בדמות המספר אלא דווקא בדמותה של הולי, כאילו שהיא כשלעצמה אינה אחת הנשים המורכבות והאטרקטיביות ביותר בספרות האמריקאית של המאה ה-20; כאילו הנובלה כשלעצמה, בלי הביוגרפיזם המדומיין, הלא רלוונטי, אינה טקסט שלם ומגובש.
ומצד אחר, כאילו קפוטה - אם כבר בוחרים לדון בו-אינו מורכב ומסקרן כשלעצמו. בקיצור: חוטאים להולי, חוטאים לטרומן, מחמיצים את זו ומחמיצים את זה. אם מניחים לביוגרפיה ולאנקדוטה וקוראים את הנובלה מתוך עצמה, רואים שהיא לא איבדה דבר מחדותה, והיא מפתיעה וחצופה ומסוגננת ונבונה להפליא גם 50 שנה אחרי שראתה אור לראשונה.
שנים אחרי שיצאה מחייו, ובעקבות תמונה שהראה לו חבר משותף, נזכר המספר - סופר מתחיל - בהיכרותו עם הולי גולייטלי, צעירה מלאת חיים, פתיינית חכמה ותמימה, החולמת המפוכחת והבלתי חולמת ביותר, שלא שייכת לאף אחד. הולי ניסתה - ואולי עודנה מנסה - לבנות לעצמה חיים.
היא הסתבכה בעולם הפשע של ניו יורק, עשתה כמה דברים שקל מדי לשפוט אותה עליהם, חצתה כמה גבולות, אירחה כמה גברים, עשתה כמה מסיבות - אבל מיהי באמת הולי גולייטלי? ולאן נעלמה?
"ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא סיפור בלשי לא פחות משהוא סיפורם של הולי והמספר, שמראשית היכרותם נטל על עצמו את תפקיד הבלש מטעם עצמו.
הוא חיטט בפח האשפה של הולי, ניסה ללמוד עליה פרטים שלא סיפרה לו. "ארוחת בוקר בטיפני'ס" הוא, אם כך, דו"ח של חקירה כושלת. כי הולי גולייטלי חומקת מכל היקבעות: היא משתנה ומתחפשת ולובשת דמויות, ואת כל המידע שנמסר עליה אפשר לתייג כשמועות.
העניין הפסבדו בלשי מתעצם נוכח העובדה שגם המספר מסתיר מקוראיו את עצמו. מיהו ומהן הבחירות שקיבל בחייו? מה הוא מסתיר כשהוא מעיר באגביות ש"לא חשוב למה, אבל פעם הלכתי ברגל מניו אורלינס לננסיס לנדינג, מיסיסיפי, מרחק של כמעט חמש מאות מייל". כמה מעטות העובדות בנובלה הזו, כמה מעטים הפרטים הוודאיים להיאחז בהם.
מה שבטוח הוא שהולי לא יכולה להיות "הייצוג המושלם והענוג ביותר של הנערה הניו יורקית" כפי שטוענת עורכת התרגום, יערה שחורי, במבוא (הטוב) שכתבה. הולי כבר אינה בדיוק נערה, ובוודאי שאינה ממש ניו יורקית, ובעיקר אין היא ייצוג. הולי היא התהוות, היא שינוי בלתי פוסק, היא תמיד - כמו שאומר כרטיס הביקור שלה - "במסעות".
היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בפרוזה האמריקאית של המאה ה-20 בדיוק מפני שהיא מתפרקת ללא הרף, בלתי ניתנת לתפיסה, נותרת עד הרגע האחרון (של הנובלה) בגדר תהייה. ואולי מוטב פשוט לתהות בקול: הולי גולייטלי - ענוגה?! היא הייתה זורקת לעברנו מבט ומפטירה איזו חצי התחכמות חצופה.
כשם שהניסיונות לקבע את הולי כייצוג בהכרח מחמיצים את דמותה, כך גם התרגום העברי. התרגום הזה בשום אופן אינו פגום לאין תיקון, אך לפרקים הוא חוטא להולי ומשכתב את דמותה. הוא מקצין אספקטים בדיבורה והופך אותה מאישיות מורכבת לקריקטורה.
כשהולי משתמשת בצרפתית, הגם שהיא עושה זאת לא אחת באופן מגושם ולפעמים בוררת מילים שגויות, עדיין שזורה הצרפתית הזו בדבריה בטבעיות מוחלטת. וכיצד מדברת הולי בעברית? דוגמה אחת: "הוא מעריץ אותי כבר הרבה זמן מרחוק. a la distance", אבל הולי לעולם
ועוד: רק מי שאטם את אוזניו לקולה של הולי יכול לשתול בפיה טעויות בעברית בשם המספר ובמין: "הנשים לובשות את הבגדים הכי יפים שלהם... כולם עושות את המאמץ הכי גדול להיראות טוב...". כאן, ובמקומות רבים אחרים, הכשל הלשוני של הולי במשפט המקורי באנגלית אינו טעות אלא משחק בשפה.
אחרי שהשקיעה זמן רב כל כך בטיפוח דמותה, לעולם לא הייתה כושלת כך בלשונה. לעולם לא הייתה טועה לומר: "לסביות הם עקרות בית מעולות". הדבר חמור שבעתיים מפני שהתרגום העברי יוצר כך קשר לשוני בין הולי ובין בעלה, שממנו היא מבקשת להתנתק ושבניגוד לה הוא אדם פשוט במובהק ולכן סביר ששפתו לא תהיה תקנית.
חמור פי שבעים ושבעה הקשר הלשוני שנוצר בגלל הטעויות המומצאות האלה בין הולי ובין הנער שהיא נתקלת בו כשהנובלה מתקרבת לקיצה. הולי טועה בצרפתית, והיא קלת דעת, כל זה נכון; אבל לקשור מאחורי גבה בינה ובין הצעיר מחוטט הפנים, שבטקסט של קפוטה אין דבר ממנו בהשוואה להולי, זו כבר, איך אומרים, faux pas אמיתית. הולי העברית עודנה בחורה לוהטת, אך יכולה הייתה להיות מהפנטת לגמרי.
טרומן קפוטה, ארוחת בוקר בטיפני'ס, מאנגלית: עדה פלדור, כתר, 189 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
