"גאונות ושיגעון" כתוב ברשלנות
ב"גאונות ושיגעון" יש גאונים ויש מחלות נפש, אבל חסר מה שהספר מבטיח שיהיה בו: הקשר בין השניים. נראה כי יד עורך לא נגעה בספר, שמבטיח תסכול מתמשך אצל קורא משכיל או בעל דמיון
אבל אף אחד מאלה לא מופיע בספר בעל השם המבטיח והמאוד לא מקיים "גאונות ושיגעון". מבטיח, כי על פי כותרת המשנה שלו הוא אמור לעסוק "ביחסים המורכבים בין יצירתיות לפתולוגיה". לא מקיים, משום שבפועל מוקדשים לנושא הזה 17 עמודים מתוך 383, בסוף.
שאר העמודים הם גיבוב לא מגובש המשלב מיני-ביוגרפיות של אמנים מרוסיה במאה ה-19 עם תיאורים של מחלות נפש. והמילה "משלב" היא מחמאה גדולה למה שבאמת קורה בספר, שנראה כאילו יד עורך לא נגעה בו.
לדוגמה, מחברי הספר אליעזר ויצטום וולדימיר לרנר, שניהם פרופסורים לפסיכיאטריה, מציגים את דמותו של ניקולאי גוגול. תיאורי הסיפורים הקצרים של גוגול, על אופיים המסויט והדמיון הרב שבהם, ממצים ומעניינים, אלא שלא צריך את "גאונות ושיגעון" בשביל זה. אפשר פשוט לחפש בוויקיפדיה, או, רחמנא ליצלן, לקרוא את גוגול.
באמצע הם עוברים לאבחן את גוגול כחולה בהפרעה דו-קוטבית, ומתארים את המחלה ואת ההיסטוריה שלה. האם ההפרעה העניקה לגוגול את כישרונו? אולי להפך? האם יש מאפיינים דומים לחשיבתו של הגאון ולחשיבתו של המטורף? אין תשובה. כל מה שוויצטום ולרנר מוכנים לומר הוא שגוגול היה יצירתי, ושגוגול סבל ממחלת נפש. היה א' היה ב' וכל קשר ביניהם הוא על אחריות הקוראים.
זה גם הדבר המרגיז ביותר בספר: מה שנראה כמו כתיבה רשלנית הוא בעצם התנהגות מכוונת, הנובעת מחשש המחברים להתחייב לתיאוריות שלא נבדקו באופן מדעי. כי ככה זה מדענים, לא נותנים לדמיון, לתבונה, לסייע להם לקשר, אפילו תיאורטית, בין ממצאיהם.
זה אופיו של הספר לכל אורכו. כך מוצגים בו הצייר מיכאל ורובל ומחלת העגבת, הפסיכיאטר ויקטור קנדינסקי והסכיזופרניה, המוזיקאי מיליי בלקירב והדיכאון, הצייר אלכסנדר איבנוב והאובססיה; ויש גם את פושקין בעל האישיות הבעייתית ואת לנין שסבל, על פי ויצטום ולרנר, מעגבת של מערכת העצבים.
למה דווקא הדמויות האלה? למה דווקא רוסיה של המאה ה-19? כי האנשים האלה חיו במקום מיוחד "בתקופה מיוחדת של פריחה תרבותית ואמנותית". גם אם נניח שההסבר הזה מספק, והוא לא, די לחשוב כמה מטעמים יכלו המחברים לעשות מההקשר הזה כדי להבין את הפספוס. הרי כל מי שקרא את דוסטויבסקי, שמשום מה נעדר מהספר, יודע שמדובר בתקופה עתירת יצרים, תקופה של זעם אזרחי מבעבע רגע לפני המהפכה שתשנה את פניה של רוסיה והאנושות כולה.
זוהי גם תקופת מות האלוהים,
קורא משכיל או בעל דמיון ירגיש במהלך הקריאה את ייסוריו של טנטלוס, האל היווני שאולץ לעמוד לנצח כשמעליו עצי פירות המתרחקים ממנו בכל פעם שהוא מושיט ידו אליהם, ומתחתיו נהר מים זכים שבורח ממנו כשהוא רוכן אליו. יש פה את כל החומרים להציג את סיפורו המרתק של הקשר בין אי שפיות ליצירתיות, אבל הקורא אינו יכול לטעום מהם בגלל הריחוק המדעי של הכותבים, והוא נידון לרעב מתסכל.
באופן אירוני, מה שמעטר את עטיפת הספר הוא פרט מתוך הציור "מלנכוליה" של אלברכט דירר, המראה את דמותו של נער מכונף, אולי מלאך, ומבטו הנוגה בוהה בחלל. כל מי שמבקש לקרוא את "גאונות ושיגעון" יכול לראות את עצמו בדמות הזו: כאילו ניתנו לו כנפיים, אבל אסרו עליו לעוף. רק שהתחושה במקרה הזה אינה מלנכוליה, אלא סתם כעס על הזמן שבוזבז.
אליעזר ויצטום, ולדימיר לרנר, גאונות ושיגעון, הוצאת אריה ניר, 383 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
