מחברת הספר "חצי שמש צהובה" מאשימה
יש לה שם מסובך, גישה מפוכחת לחיים, והספרים שהיא כותבת פשוט מצוינים. צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה מצביעה לא רק על הקולוניאליזם כאשם בגורל המרוסק של אפריקה ולעולם לא תתחנף לקוראיה המערביים
למדי", מגיעה בתחילת המאה ה-21 ללמוד בארצות הברית. השאלות שמפנים אליה מפתיעות אותה. סטודנטים בקולג', למשל, מתעניינים מה היא חושבת שיקרה במצרים כשיסתיים עידן מובארק, "כי מצרים זה באפריקה וכאפריקאית אני בטוח יודעת על זה הרבה".
מוכרת ספרים בחנות תוהה אם כבר ראתה את מדף הספרות האפרו-אמריקאית, כאילו בגלל עורה הכהה היא לא אמורה למצוא עניין בספרות אחרת. "רק אז התחלתי להרגיש 'שחורה' ו'אפריקאית'", אומרת אדיצ'יה במבט לאחור ובכך קוברת את השאלה הבאה שהייתה אמורה להישאל: מה היא חושבת על ברק אובמה.
המרחק הזה, בין המערב לאפריקה, עולה בקריאתם של שני הרומנים של אדיצי'ה, "היביסקוס סגול" (שראה אור בעברית לפני שלוש שנים בהוצאת מחברות לספרות) ו"חצי שמש צהובה" (שיוצא בימים אלה באותה הוצאה). שניהם מתרחשים בניגריה, שניהם עוסקים ביחסים בתוך המשפחה על רקע מאורעות לאומיים קשים: הראשון על רקע הפיכה צבאית בשנות ה-90 של המאה הקודמת, השני על רקע המלחמה בביאפרה בסוף שנות ה-60 של אותה מאה.
שני הספרים מצוינים, מרתקים בתובנות הפסיכולוגיות שלהם וביחסים בתוך המשפחה שהם מיטיבים לתאר לא פחות מאשר את המערבולות הפוליטיות והצבאיות, לכן תוך כדי הקריאה מתגלה לקורא המערבי (עם כל הכבוד ללובי ההוליוודי למען אפריקה ולמודעות הישראלית הגוברת בעקבות פליטי דארפור) עד כמה גדולה הבורות שלו לגבי מה שמתחולל ביבשת הזאת. ויותר מכך, מה שכבר התחולל בה.
לאדיצ'יה יש הסבר פשוט למקור הבורות: "הטרגדיות של אפריקה לא זכו לאותו הד שזכו לו טרגדיות במערב, למשל השואה, לא מפני שהטרגדיות האפריקאיות היו בהכרח איומות פחות, אלא מפני שלטרגדיות המערביות היו סוכנים טובים יותר, שהביאו אותן לתודעת האוכלוסייה במערב, דרך התקשורת".
תשאלי היום מערבי ממוצע על ניגריה או בכלל על אפריקה, הוא בוודאי יידע לענות לך שזה מקום לא יציב.
"כרגע המצב אצלכם בישראל נראה לי קצת יותר מדאיג. המצב בניגריה כרגע הוא די יציב. אומנם מדי פעם יש התפרצויות של אלימות בחלקים שונים של המדינה, אבל התחושה היא לא של מלחמה בלתי נגמרת. הבעיה שלנו כרגע היא יותר העוני והשחיתות. מצד שני, זה נכון שהמצב בניגריה הוא כזה שבאמת רוב מי שיכול להשיג ויזה למקום אחר, בוודאי למערב, מעדיף להגר לפחות לתקופה".
אבל אדיצ'יה, 31, שהשיגה ויזה למקום אחר, בחרה לא להגר אלא לחלק את חייה. היא נעה על הקו שבין ארצות הברית (בעבר אוניברסיטת פרינסטון, כיום ייל) לארץ הולדתה (שבה היא נמצאת כשמתקיים הריאיון). זו הסיבה שהיא כבר מרגישה פחות זרה באמריקה.
"אני חושבת שהעולמות התקרבו במידת מה", היא מודה. "לפחות מבחינה תרבותית. אפריקאים, אפילו באזורים כפריים, אוהבים להקשיב למוזיקה של ג'יי-זי ובניו יורק אמריקאים הולכים למסעדות אפריקאיות".
כשאת כותבת את מרגישה שיש לך תפקיד, מחויבות לכתוב על אפריקה ועל נשים אפריקאיות?
"אני לא מרגישה מחויבות לשום דבר, אני כותבת כשיש לי השראה, ואם מחר תהיה לי השראה לכתוב על גברים מפינלנד, אני לא אהסס לעשות זאת. מצד שני, אצל כל הכותבים יש נקודות השקה בין הכתיבה לחיים, כך שברור שנשיות, צבע עור שחור ומוצא אפריקאי מופיעים בעבודות שלי.
וזה מחזיר אותנו אל "חצי שמש צהובה", שדרך מערכת יחסים מורכבת בין שתי אחיות מאיר סיפור עגום בתולדותיה של ניגריה. ב-30 במאי 1967 הוכרזה בדרום מזרח ניגריה מדינה חדשה, ביאפרה שמה, על ידי בני האיגבו, מהקבוצות האתניות הגדולות בארץ. השלטון המרכזי הגיב בשליחת הצבא אל הטריטוריה המתנתקת.
וכך, במשך שלוש שנים, התנהל מאבק עקוב מדם בין שני הצדדים. הצבא לחץ, הביאפרים נסוגו לעומק הטריטוריה, הממשל עצר יבוא סחורות לאזור, האוכלוסייה סבלה מרעב ומחלות, ובינתיים ברחבי ניגריה נרצחו בני איגבו באופן המוני. בינואר 1970 נכנעה הנהגת ביאפרה. הרפתקת העצמאות נגמרה ביותר ממיליון ההרוגים, ביניהם סביה של אדיצ'יה. הסבתות שלה נשארו בחייהם. את הספר היא
מה שמתבהר היטב ברומן הוא המהלך המחושב של המדינות הקולוניאליסטיות, שחילקו את אפריקה, על שבטיה חסרי המכנה המשותף, בצורה שרירותית למדינות לאום, ובמקביל הדגישו את הזהויות השבטיות במטרה לשסות את הקבוצות האתניות זו בזו כדי לשמור על אינטרסים פוליטיים.
בכך הכשירו את הקרקע לעימותים אלימים שקורעים את היבשת עד היום. אבל אדיצ'יה לא מטילה את האחריות לגורלה של אפריקה רק על על הכובשים מהמערב. "הקולוניאליזם היה במקורו כלי בעל משמעות כלכלית שנועד להקל על הניצול הכלכלי של המערב את אפריקה", היא אומרת, "וכבדרך אגב יצר את אפריקה המודרנית כמו שהיא היום לטוב ולרע.
"אבל משמעותו ומטרתו היו באופן מובהק להיטיב עם המדינות הקולוניאליסטיות ולא עם המדינות שנוצלו. תמיד האמנתי שניגריה, כמו כל המדינות החדשות באפריקה, בפירוש לא זכתה בתנאים אידיאלים עם הקמתה כדי שתעלה ותצליח. עם זאת, העומק של הכישלון שלנו, הוא משהו שאנחנו, הניגרים, צריכים לקחת עליו אחריות בעצמנו".
אפריקאים בכלל יכולים לנסח לעצמם זהות שתמחק את המורשת הקולוניאליסטית?
"ברור שלא, ואין סיבה שיוכלו. הקולוניאליזם הוא חלק מההיסטוריה שלנו והמסחר בין אפריקה לאירופה נמשך מאות שנים לפני כן, כך שהייתה השפעה הדדית מוקדמת יותר. הדור של אבא שלי למד אנגלית, אבל הדור שלי לקח עליה ממש בעלות והפך אותה לשפתו ממש. זהות היא דבר שמתפתח ונמצא בתהליך של שינוי מתמיד. כל המדינות וכל החברות ודרכם כל האנשים למעשה, הם תוצרים של ההיסטוריה. אתה לדוגמה הוא לא משהו שגדל באופן טבעי באנגליה, אבל הפך לחלק גדול מהזהות האנגלית".
השעטנז הזה ניכר גם בלשון של ספריה. שניהם נכתבו באנגלית אך כוללים מילים בשפת האיגבו, בעיקר שמות של מקומות, מאכלים ובגדים. ולא מדובר בהצהרה פוסט קולוניאליסטית, היא מדגישה, שאיגבו היא שפה לגיטימית בדיוק כמו אנגלית, אלא פשוט ניסיון לשמור על האותנטיות של הדמויות.
לא חששת שזה יפגע בזרימת הקריאה, שלא יבינו או לא יתחברו?
"לא. רוב השמות קלים להבנה בגלל ההקשר, וגם אם תדמיין את הפרי בצבע שונה מהצבע האמיתי שלו, זה לא נורא. אתה תבין שמדובר בפרי ולא באוטובוס. את הטעם והמרקם אתה בכל מקרה לא יכול להבין בלי לטעום אותו, כמו שניגרי שלא יצא מעולם מניגריה לא יבין מה זה כריך בי-אל-טי בניו יורק, גם אם יספרו לו שיש בו חסה מיונז עגבניה ובייקון.
"חוץ מזה רציתי לנסות לשחזר מרקם שפה של ניגריה של ימינו, שהיא מקום בו רוב האנשים מדברים ביומיום בשילוב של שתי שפות, אם לא יותר.
"ויש עוד משהו. אני חושבת שתחושת הזרות המסוימת שעולה מהטקסט שיש בו מילים ומונחים שאתה לא מבין, היא לאו דווקא משהו רע. עבור קורא ניגרי, המונחים האלה משקפים את המציאות המדויקת שבה הוא חי, וזה היה הדבר שהיה לי הכי חשוב; אבל עבור קורא מערבי, התחושה שהוא לא לגמרי שולט בפרטים היא דווקא בונוס לא רע בשבילי".
נא להמתין לטעינת התגובות
