לא קל להיות גבר יפה בהוליווד
בעוד שאצל שחקניות היופי נתפס כדרישה אלמנטרית, אצל שחקנים הוא נתפס כתחליף כישרון. הנה משהו שלא תשמעו לעתים קרובות: הגיע הזמן לעשות צדק עם היפים
יש שוני מובהק בינו, "כוכב העל", לבין המועמדים האחרים, שחקני אופי מהדרג הראשון (שון פן) או השני (פרנק לנג'לה, ריצ'רד ג'נקינס). אפילו פניו של מיקי רורק כבר הושחתו ללא הכר מאז נחשבו ליפות. גם ברשימת שחקני המשנה לא תמצאו "יפיופים" מדופלמים, להוציא את הית' לדג'ר (ויש שיאמרו רוברט דאוני ג'וניור, שכמו בכל מקום אחר בחייו, גם כאן הוא היוצא מן הכלל).
אז בראד פיט כמועמד לאוסקר אינו הפתעה (מה גם שזו מועמדותו השנייה לפרס), אבל זו הזדמנות טובה לפרוש את התאוריה שאני מכנה "תסמונת דיוויד בקהאם", על שם שחקן הכדורגל שהצלחותיו מחוץ למגרש גורמות לרבים לזלזל ביכולותיו על הדשא, שלא בצדק. כך גם עם שחקני קולנוע צעירים: לפעמים היופי אינו מקפצה כי אם מכשלה.
כן, תתפלאו, אבל לא קל להיות פרצוף יפה בהוליווד. נכון, זה גם לא קשה במיוחד, בטח לא בכל הקשור לתיק עבודות ולתזרים מזומנים. אבל כשזה מגיע להערכה ביקורתית, אולי בצירוף פסלון או שניים, היופי הזה מתגלה כמשוכה. מי שידלג מעליה יזכה לתהילת עולם השמורה לענקים ג'יימס דין, פול ניומן. מי שיכשל בה יידחק אל מחוץ לתודעה. האם בעוד 40 שנה מישהו יזכור מי היה קיאנו ריבס?
באורח פרדוקסלי, בקרב הנשים הבעיה הזאת כמעט אינה קיימת. היופי אצל שחקנית קולנוע נתפס כמובן מאליו, כחלק מדרישות המקצוע. זה נובע משילוב בין היצע דל של תפקידים נשיים ראויים לתפיסות תרבותיות עמוקות יותר.
כישרון המשחק הוא שמנפה את היפות והריקות ומעלה לשלב הבא את השחקניות הטובות באמת. הביטו במתמודדות השנה: אנג'לינה ג'ולי, אן התאוויי, קייט ווינסלט, איימי אדאמס, פנלופי קרוז, מריסה טומיי - נשים שיופיין אינו מפריע להן לזכות בהערכה כשחקניות. גם מריל סטריפ שמתמודדת לצדן החלה את דרכה כמעודדת וכמלכת הנשף.
זה גם עניין של גיל,
הוא תמיד ייבחן אך ורק על איכות הביצוע שלו כשחקן, ולכן הוא גם זוכה להערכה שהוא ראוי לה. על בראד פיט (או ליאונרדו דיקפריו, למשל) עדיין מוטלת חובת ההוכחה. כל הופעה שלהם בסרט מסמנת אותם כחשודים מיידיים: הוא שם משום שהוא כוכב. לא משום שהוא שחקן.
את מי שאומר שפיט אינו מוכשר, אני שולח ל"12קופים". את מי שאומר זאת על דיקפריו - ל"מה עובר על גילברט". לא בכדי חוזר דיוויד פינצ'ר לפיט שוב ושוב, ומרטין סקורסזה מאמץ את דיקפריו כאילו היה דה נירו החדש.
במחשבה שנייה, דווקא המועמדות של פיט על "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" סותרת את כל התאוריה. זו אינה הופעה שמצדיקה אוסקר, אבל זה לא אומר שפיט עצמו לא יהיה, יום אחד, ראוי לפסלון.
נא להמתין לטעינת התגובות
