"אצבע אלוהים" מכוון נמוך
"אצבע אלוהים" שואף לומר משהו על אודות תרבות הצריכה והסגידה לסלבס, אבל כושל למלכודות בנאליות ונותר בגדר יצירה תמוהה. וכשרואים מי חתום עליו, גוברת עוד האכזבה
כבר שנים שבורשטיין מטייל על קו התפר בין הגבוה לנמוך, בין הדיון על האפשרות לחיות כיום, בארץ הרייטינג, בחסות התזות של שפינוזה לבין סתם נפיחה; בין הבורות הניצבת מאחורי תעשיית ההחזרה בתשובה לבין עומקי האוקיינוס התורני של הרמב"ם, למשל.
הטנגו המתמיד הזה של רגל פה, רגל שם, ועם ישעיהו ליבוביץ' ברקע, בלט בעשור האחרון בסרטיו העלילתיים "אושר ללא גבול" (עם אריאל זילבר) ו"זמזום" (טינקרבל, אסי דיין), כמו גם בסרטי התעודה הפיקטיבית על אודות קפקא, שפינוזה, ליבוביץ' ומסעות הרמב"ם בארצות הים התיכון. לא יהיה זה מוגזם לומר שהקולנוע הנוצר בישראל מתקשה להעמיד בן תחרות לרמות הידע של בורשטיין, ובכלל זה הידע והמחויבות העמוקים שלו לתולדות אמנות הקולנוע בעולם.
ואם כל זה נשמע כמו סוג של תפילת אשכבה הבאה ללוות כישלון של סרט, אין זה מקרה. "אצבע אלוהים" - כשלעצמו מושג טעון המערבב אמונה בפטליזם עם כניעות דתית - הוא פרויקט מסקרן, אך ורק על פי אמות המידה הכרוכות בהתחקות אחר הסיבות שמלכתחילה הניעו תותח כבורשטיין לגשת אליו.
אחד, הרצל (משה איבגי) עובד באלטע זאכן אצל אחד שבתאי (אלון אבוטבול). הרצל, נגיד זאת בנימוס, הוא גבר מעט מאותגר. חיוך תמידי מרוח על פניו, וקשה יהיה להסכים עם הסברה שהוא חד מחשבה. גם שבתאי, נוסיף בעדינות, לא מצטיין בפעילות מוחית יתרה. אלא שבמקום החיוך הדבילי של הרצל, הוא מעדיף להיות שרוי תמיד במצב של שינה. כמו המרמיטה ב"עליסה לארץ הפלאות".
ובכן, השניים עובדים באלטע זאכן. נעים ברחובות הכרך בכלי רכב מצ'וקמק, ואוספים חפצים שאין חפץ בהם. משום מה העדיף בורשטיין להצמיד לקקמייקה של הצמד תורן שעליו מתנוסס דגל ישראל מסמורטט, קרוע וגם מלוכלך. על אף שקשה להאמין שחד אבחנה מלוטש כבורשטיין ימעד לתוך מהמורה טריוויאלית שכזאת, עובדה היא שעל הבד חוזרת על עצמה הסצנה הנניח טעונה הזאת.
ניחא, עם רכב ישראל ופרשיו עוד ניתן היה להסתדר איכשהו. אבל "אצבע אלוהים", כנגזר משמו, מעדיף לעמת את סמליותו של התלת אופן שבו דוהרים שבתאי והרצל עם האמונה הציונית הנושנה שהכול קטעים ויהיה בסדר. שבתאי שלנו חי בתוך חלום שהוא שב וחולם מדי לילה.
בחלומו הוא מחלק עתותיו עם אחלה ג'ינג'ית, שבמקרה, כלומר במציאות עצמה, איננה אלא
היפהפייה מהחלומות של שבתאי לא רק יודעת למרוח מסקרה על המציאות האפורה. היא גם ניצבת בראש מפעל של הגרלות, שבו מוזמנים הזכרים של העיר לשקוע בחלומותיהם הפרטיים, שאולי, אם הם יהיו המאושרים שיעלו בגורל, עוד ישכילו להגשימם לרגע קסום אחד או שניים. בורשטיין, בדברי רקע לקראת הצפייה בסרט, מסביר שהוא התכוון לנהל מעין דיאלוג פנימי עם סינדרלה, נעל הזכוכית והנסיך הרכוב על הסוס. דיאלוג פנימי, אבל במהופך.
כהסבר זה עובד. ככוח מניע של סרט - ממש לא. המעברים בין הדגל הבלוי לבין החלום הזעיר בורגני המצוי אמורים היו להפיק התנגשויות סגנוניות, ואלה מצדן היו ודאי אמורות להוביל מהלך של ביקורת סאטירית על אודות ההתנהלות בחברה הצורכת רק שידורים של טלוויזיה מסחרית, ועיקר מאווייה נתונים להעמקת תרבות הערצת הסלבס. בפועל, מה לעשות, לא יעזרו פה התאוריות המרקסיסטיות/אסתטיות של גאורג לוקאץ' או אנתוניו גראמשי, על הבד מתחולל פיאסקו.
בורשטיין, ניתן לנחש, שאף לצקת בסיס איתן לסרט מהסוג העממי. בעבר עשו כאן את "הבלש האמיץ שוורץ" (בומבה צור ויוסף שילוח), "500 אלף שחור" (שייקה אופיר וז'אק כהן), " רק בלירה" (גדעון זינגר ויעקב בן סירא), " מקס ומוריס" (איבגי ואורי גבריאל), וכמובן ההצלחה הגדולה "מתחת לאף" (איבגי וגבריאל), שהיה סרט שבאמת כונן עולם עממי מושלם מסוגו.
הרעיון ליצור קולנוע עממי - קומדיה איטלקית קלאסית, לאו דווקא זאב רווח - מדגדג בוודאי ללא מעט יוצרים המתעסקים בסוגיות של סגנון פילמאי. בפועל, במרבית המקרים נותרו הפרויקטים שהשתדלו ללכת רחוק עם הרעיון הזה כאנדרטות עקרות, לא פחות מהיפוכן הגמור; סרטיו של עמוס גיתאי למשל, השואף תמיד להדגיש את התאוריה על חשבון הפעולה.
בהיעדר להט עממי או סתם סיפור עלילה מעניין, "אצבע אלוהים" מסתפק בהיפוך מבוקר של קלישאות פילמאיות. במקום הבלונדה הקלאסית משורטטת כאן אדמונית לוהטת, ובמקום המאצ'ו משכונות העוני, נאנק שבתאי תחת עולה של אשתו הזעפנית רחל (ליאת גורן), שמשכילה לעצב תפקיד שנון של נו?בולשיט?ליידי. עם תסריט מחודד יותר, או עם תוכנית עבודה פחות אמורפית, יכולות היו הנגיעות הבורשטייניות הקטנות הללו להצטרף לאמירה של ממש.
אה, יש עוד משהו הקשור למשחקי פינג פונג, ולמשמעות הנגזרת מהם בנוגע למערכות היחסים בין גברים ונשים. אבל למה להיכנס לווריד גם של הפספוס הזה. די בהסכמה שזה היה רעיון טוב, זה לא עובד לא בהיבט העלילתי ולגמרי במפתיע גם לא בפן העיצובי, וחבל שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
