ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

נעמי פולני יותר אופטימית בקיץ

נעמי פולני מתגעגעת לחברים ולקרובים שמתו, לילדיה, שחזרו בתשובה, לרגליים הבריאות ולקול הצלול, לכסף ולעבודה. האישה שנמנתה עם מעצבי התרבות הישראלית מבלה את יומה בנסיעה באוטובוסים מהמושבה כנרת להבימה. "הקור חונק אותי", היא אומרת. "בחורף אני כל כך קפוצה"

כשנעמי פולני נעלמת ביום חמישי בבוקר, הבהלה מתחילה לזמזם בתוכי כמו דבורה כפייתית. זה מתחיל בשעה שבע וחצי בבוקר, זמן שלא הייתי מבלה אותו מחוץ למיטה בשביל אף אחד מלבד פולני, כשהאישה הזעירה והדייקנית כסיסמוגרף לא מגיעה לפגישה שקבענו.

בסלולרי שלה אין תשובה. גם לא בטלפון הקווי. חולפת רבע שעה וגם חצי, ועדיין אין שום סימן חיים. אם זה היה מישהו אחר, כבר מזמן הייתי צוללת בחזרה לפוך ומקללת בשקט. אבל כשמדובר באישה בת 81 וחצי, שלא מרגישה מי יודע מה בתקופה האחרונה ושרק אתמול וידאה שאנחנו אכן נפגשות, ההיעדרות הזאת מדאיגה.

אחרי היסוס קל אני מטלפנת לתיאטרון הבימה, שם משחקת פולני בהצגה חדשה, ומבהילה גם את איש יחסי הציבור, יעקב הכהן. "היא תמיד ערה בשעות האלה", הוא ממלמל בקול מעונן ומתנפל על הטלפונים, "זה ממש משונה".

אחרי התלבטות קצרה, הוא מחליט להעיר גם את עוזרת ההצגה, שמצטרפת למאמצי האיתור הקדחתניים. "את בטוחה שהיא לא עונה?", היא תוהה, מוטרדת, "זה כל כך לא מתאים לה". שלושתנו שותקים כמה שניות, מריצים בראש תסריטי אימה. לבסוף אנחנו מסכמים שהראשון שיגלה משהו חדש יעדכן את האחרים.

רק בשעה רבע לתשע מצלצל הסלולרי שלי. פולני נסערת כל כך ונוטפת התנצלויות, שהיא אפילו לא מבחינה כמה אני שמחה לשמוע אותה. "אני לא התעוררתי", מלמלה במבוכה, "בי נשבעתי שלא קרה לי דבר כזה כבר 15 שנה. כל יום אני מתעוררת בלי שעון ודווקא היום לא. פשוט הייתי כל כך עייפה אתמול".

האמת שקשה להאשים אותה. תנסו אתם לערוך חזרות מפרכות להצגה כל יום מהבוקר עד 23:00, ואחר כך לחזור הביתה בשלושה אוטובוסים, וכל זה כשאתם כבר רחוקים מלהיות בני תשחורת. "איזה בושות", מלמלה פולני, "הבהלתי אתכם?".

היה עצוב לדמיין לרגע עולם בלי נעמי פולני. עצוב, אפור ובינוני. אל תבינו לא נכון: אף אחד לא קובר את פולני בטרם עת, חלילה. אם כבר, סביר להניח שהיא זאת שתקבור את כולנו. זה רק שיש משהו מדכדך ברגע שבו את מבינה, שאחד המחצבים התרבותיים הנדירים ביותר בישראל, גיזת הזהב שלה, עשויה לעזוב את העולם בלי שלאף אחד מאנשי הציבור שאמורים להעריך את פועלה יהיה אכפת מספיק.

אחרי הכול, לא מספיק אכפת להם כבר עכשיו, כשהיא כאן, חיה ובועטת כתיכוניסטית זעופת מבע. אבל חכו, עוד נחזור לכך בהמשך. הבהלה הזאת שהיעלמותה של פולני עוררה הסתירה מאחוריה משהו עמוק ומהותי יותר: איזו זהירות, מהולה ביראת כבוד, המתלווה להתנהלות סביבה, כזו שמזכירה את היחס לשכיית אמנות עתיקה שכולם מקפידים לשמר.

זה אירוני, כי המעמד המכובד הזה, שבו אוחזת פולני, הוא לעתים מכובד מדי, חרב פיפיות. כולם כה נזהרים בשלומה, בכבודה ובמעמדה, עד שנדיר שמישהו פונה אליה בהצעת עבודה עניינית. מי שהייתה מכוכבות הצ'יזבטרון, הבמאית של הלהקות הצבאיות, המייסדת של התרנגולים וכמובן זמרת ושחקנית תיאטרון נערצת היא היום אישה שכישוריה המקצועיים אינם מנוצלים מספיק.

תפקידה, כך נדמה לעתים, הוא להישאר על מדף המונומנטים התרבותיים הנערצים ותו לא. יש לכך לא מעט השלכות על חייה, כולל על מצבה הכלכלי הרעוע, שעוד נדון בהן, אבל לפני הכול - מדובר בעיקר בבזבוז משווע של כישרון. חנן שניר הכיר בבזבוז הזה, כשהציע לפולני להצטרף להצגה החדשה שביים לתיאטרון הבימה על פי מחזה של הנריק איבסן, "איולף הקטן", לצד

יגאל שדה, יבגניה דודינה, ורד פלדמן, דויד קיגלר והילד עמית מוריס.

פולני מגלמת במחזה תפקיד שהוא לכאורה משני, אבל בפועל מתגלה כג'וקר של ההצגה: לוכדת עכברים שהיא למעשה מכשפה, מעין טייק-אוף על החלילן מהמלין, רק בגרסה קודרת אפילו יותר. כצפוי, היא מבצעת את תפקידה בחן ובקלילות כה בולטים, שלרגע אפשר לשכוח שהיא בעצם סוחבת רגל.

"כל הזמן היא כואבת לי, לעזאזל", היא מחווה תנועת ביטול בידה. "הייתי בטוחה שאני עשויה ללא חת, שהרי הייתי בפלמ"ח, אל תשכחי, ואני רוצה כבר להשתחרר ולהיות לגמרי נינוחה כמו שיכולתי. הצעד שלי רופף, אני לא עומדת טוב, וזה מה שמשגע אותי. גם עוצמת הקול שלי לא טובה. אני לא יודעת מה זה לדבר לשורה 30, והגרון שלי שרוף בגלל הסיגריות, למרות שהפסקתי לעשן לפני שנה וחצי.

זה חבל, כי אני כל כך אוהבת לשיר. אפילו באוטובוס כשאני נוסעת, ויש פתאום שירים יפים והנהג מסכים, אז אתה מצטרף, וזה כל כך נעים. כשאני שומעת מישהו שגרונו קל אני מקנאה בו, מפני שאני יודעת שהוא נהנה".

"איולף הקטן" הוא מחזה קאמרי ולא פשוט לצפייה, הנשען בעיקר על משחקם העוצמתי ומעורר הכבוד של משתתפיו, ועוסק במשפחה שבנם הפך נכה עקב תאונה מסתורית שאירעה כשהיה תינוק. המחזה חושף את הקשר המורכב בין הוריו - סופר מתוסכל (שדה) שמחליט לטפח את הבן, ואשתו (דודינה), אשר חשה שהילד מפריד ביניהם. לתוך היחסים האלה נכנסים אחותו של הבעל (פלדמן) והמחזר הנאיבי שלה (קיגלר). הכול משתבש סופית כשלחייהם חודרת אשת העכברוש (פולני) ומותירה אחריה עיי חורבות.

מה משך אותך למחזה?
"קודם כול החניף לי שפונים אליי, ושנית - זאת הכנסה. הסכמתי עוד לפני שקראתי את כל המחזה, כי אהבתי את התפקיד. זה תפקיד כל כך לא ישראלי, שהוא קצת הרתיע אותי אפילו. מי שהכי עזר לי זה הבמאי. אני אישה-שטן במחזה הזה, והוא רצה אישה-שטן מלאכית, כובשת. ניגשתי אליה עם סרקזם, אבל הוא אמר שאישה כזאת צריכה להיות נוטפת חן, נועם, הסברת פנים".

מרגש לחזור לבמה אחרי כל כך הרבה שנים?
"הייעוד הוא ליהנות מהמעשה. יש הרבה שעות שאנחנו מעבירים מתוך כורח ולא מתוך השלמה. הלוואי שהחובה תהיה מזוהה עם השלמה ורצון. זה האידאל. אני לא מקיימת את זה בכול, אבל זאת השאיפה שלי תמיד. גם כאן".

בחודשים האחרונים פולני גרה כמעט באוטובוסים. שלוש-ארבע פעמים בשבוע הייתה קמה בבוקר ויוצאת מביתה שבמושבה כנרת, תופסת טרמפ לכיוון הכביש, ואחר כך נוסעת באוטובוסים שונים לתל אביב, ישנה אצל חברים או קרובי משפחה בעיר ולאחר מכן שבה לכנרת. בשבועיים האחרונים, כשהחזרות התקיימו בכל יום, לא שבה לביתה כלל.

בדרך כלל היא דווקא אוהבת מאוד לנסוע באוטובוסים. מכורה למפגש עם האנשים שיושבים לצדה, לפטפוטים עם הנהג, לכיסאות המוגבהים ולנוף הנשקף מהחלונות. זה רק שלפעמים, ככה, קצת נגמר לה הכוח. "לפני כמה שנים, כשהייתי ציידת פרנסות, היה לי יותר כוח, ולא נרתעתי מלהתרוצץ הלוך וחזור. היום כבר התעייפתי".

הסיבה לכך שפולני עדיין נאלצת לכתת רגליה כדי לקושש פרנסה בגילה המתקדם היא שאין לה פנסיה. בהיותה עצמאית, ומכיוון שבתקופה שבה פעלה לא הייתה כל מודעות לכך, אין לה היום את היכולת לפרוש בשלווה כפי שמגיע לה.

במהלך השנים נערכו לא מעט ערבי התרמה למענה, בהשתתפות כל הכוכבים שעבדו עימה בעבר, והיא אף מקפידה להדגיש שחברים מסייעים לה לא מעט ושזה מרגש אותה מאוד, אבל קשה שלא להתקומם נוכח העובדה שאף גוף תרבותי ציבורי טרם הרים את הכפפה והתגייס לסייע לה באופן קבוע.

"הייתה יוזמה של רפי איתן מהגמלאים, לטובת אמנים שמוכרים כנזקקים והם בגיל מסוים", היא אומרת. "זה נעשה באמצעות קרן רבינוביץ' והמטרה הייתה להעניק תמיכה כספית מסוימת, גם אם צנועה מאוד, עד סוף החיים. אז הגיע סכום פעם אחת, ולא מדובר בסכום שאיתו בונים בית, אבל בסכום השני כבר התחילו שיעולים, וכעת אני לא חושבת שזה ימשיך".

בקיצור, הם לא עושים כלום.
"אני לא חושבת שמישהו צריך לתת לי. למי אני אבוא בטענות? בדור שלנו פשוט לא הייתה מודעות לנושא הפנסיה. מה אפשר לעשות. אם היו אומרים בזמנו 'בבקשה, שימו מאה שקל כל חודש', אז זה היה מסודר".

קשה לך לפעמים לקבל עזרה?
"כן, אבל אני מקבלת. כי אחרת יש כיליון. ללא ספק זה מעליב, נקודה. אבל אני לומדת לקבל את זה".

למה בעצם לא עבדת יותר במהלך השנים? הרי עולם הבידור יכול היה להרוויח מכישורייך הרבה יותר.
"אחרי התרנגולים הראשון היה לי קצת כסף להעלות שני מופעים, ואז עשיתי את הצגת הילדים 'פשוש', שאהבתי מאוד, ואת 'החמציצים' (הצגה שלא זכתה להצלחה רבה - א"ל), ויכולתי לשלם לאנשים על החזרות. לא הרבה, אבל משהו. אחר כך עשיתי פעמיים-שלוש ערבים של שירי ארץ ישראל, אבל לא היה לי כסף לחזרות, אז תמיד היה מישהו שמפוצץ את העסק אחרי חודשיים-שלושה".

אין לכך קשר לעובדה שהאנשים שעבדו איתך טענו שהתעקשת לערוך חודשים ארוכים מדי ומפרכים מדי של חזרות?
"אני אוהבת חזרות, מה זאת אומרת? רק חזרות עושות דבר יפה. הבעיה היא שאנשים לא אוהבים לעבוד קשה. עם התרגולים הראשונים עבדנו שבעה חודשים בלי כסף, וכולנו עבדנו ככה, גם אני, ועבדנו בהנאה. חלקם גרו אז אצל ההורים. הם לא מתו מרעב ולא היו להם משפחות. וכך גם היה בתרנגולים 2".

את אדם שקשה לעבוד איתו?
"אני חושבת שאני אדם שקל מאוד לעבוד איתו. אבל פה ושם יש לי ביקורת, ויש מי שמתמרמר על כך. ההתנגשות קיימת אם הם מסופקים מההישג המקצועי ואני לא. להגיד שאני קשה זו גם סנגוריה על עצמם. אחרי הכול, יש כאן קונפליקט בין כוח העבודה שלי לכוח העבודה שלהם. כשיש חוסר תיאום אז אומרים קשה. אבל כשלא מקבלים כסף הכול יותר רגיש, כי כוח הסבל מתמסמס".

גם בגילה המתקדם, פולני היא אישה דקיקה, קלת תנועה ומלאת חיוניות. הצמה האפורה-לבנה המוכרת עדיין משתלשלת על כתפה כמו נחש ידידותי, ועיניה הסקרניות מיישירות מבט חקרני וצלול בבן שיחה.

בשנים האחרונות גילמה תפקיד נהדר בסרט "מישהו לרוץ איתו" וקטפה פרס מפעל חיים של אקו"ם. אבל ברמה האישית, אלה לא היו שנים פשוטות בעבורה. חברתה הטובה, נועה אשכול, הכוריאוגרפית פורצת הדרך ובתו של ראש הממשלה לוי אשכול, נפטרה לפני כשנתיים. אחיה היחיד, דב פולני, נפטר בשבוע שעבר, בגיל 85 וחצי, לאחר שבריאותו הייתה רופפת במשך שנים ארוכות. גם גיסתה נפטרה.

"אני יודעת שזה תורנו עכשיו, של הדור שלי. פעם לא חשבתי על זה בכלל והיום אני כן. אפילו כשאני מרגישה רע, אני חושבת אוי, אולי זה הסימן. אבל אסור לשאול אותי שאלות כאלה בחורף".

למה?
"כי בקיץ אני הרבה יותר אופטימית. בחורף אני כל כך קפוצה. הקור חונק אותי, רוצח אותי. היום, כשקמתי, הייתה כזאת שמש, ונסעתי באוטובוס, וכולנו צהלנו, היינו כל כך טובים אחד לשני. אני אומרת לך שמזג האוויר עובד עלינו. חושבים פסימי יותר בחורף".

את אדם שמתגעגע?
"אני לא מתגעגעת למתים, אני רק שוקעת בהגיגי חיבה. איך לומר? אני לפעמים מרגישה יתומה קצת".

את בוכה יותר בשנים האחרונות?
"זה איום ונורא, הדמעות עולות ונקוות בקלי קלות, ואני בולמת, אבל בטח יש לחלוחית. כל דבר מרגש אותי. אין ברירה, זה גם הגיל. הנה, היום ירדתי מהאוטובוס וראיתי בחלון ראווה של חנות בגדים סוודר. זה היה סוודר פשוט, עם כפתורים, כזה שאני מחפשת המון זמן, שהיה בהנחה מאוד משמעותית. ובזמן שאני מודדת אני חושבת 'הלוואי שיהיה לי בארנק מספיק כסף', כי לא הספקתי להוציא מזומן. ובדיוק נכנס עוד זוג ובירך אותי לשלום.

"ואז פתחתי את הארנק וגיליתי שיש לי רק 120 שקל והסוודר עלה 150. והמוכרת אמרה 'אין דבר, אנחנו נשמור לך אותו עד שתוציאי כסף'. אבל פתאום הגבר אמר 'אני משלים', ושם כסף. הסתכלתי על הגבר, בן דורי, והוא אמר 'אנחנו מהפלמ"ח', ושלף את התעודה שגם לי יש, של יוצאי הפלמ"ח, ועל המקום קרה לי מה שקורה גם עכשיו, עם הלחלוחית".

למה זה ריגש אותך ככה?
"בגלל הביטוי האנושי שהיה בזה. זה היה כל כך יפה. הוא התנהג כאדם, והוא עשה את זה בלי עכבות בכלל. הוא ידע, כולנו יודעים, ש-20 שקלים זה לא מה שימוטט אותנו. אבל אנחנו לא עושים את זה. והוא כן, בכלל ללא היסוס. הלוואי שכך היינו".

יותר מהעובדה שאיבדה את יקיריה בשנים האחרונות, נדמה שאת העצב הגדול ביותר מעוררת בפולני, חילונית אדוקה, העובדה שאיבדה את שני ילדיה המשותפים עם ליאור ייני לטובת בורא עולם. הראשונה, איה, הלכה בעקבות בעלה שומר המסורת, והשני, יותם ייני, בעברו שחקן וזמר שהשתתף בהתרנגולים 2, החל תהליך של חזרה בתשובה לפני כשנתיים.

"הבת שלי נישאה לבחור שהכירה בבית החולים שבו היא עובדת כאחות, ויש להם כבר שמונה ילדים, והבן שלי מצא תכלית וטוב לו. מעניין אותו יותר רבי עקיבא מאשר אלכסנדר זייד. הוא לומד בבני ברק, הוא שמח בלימודיו וזה הכול. אז אבותיו הם אלה ואבותיי הם אלה. אני לא יכולה לשוחח איתו על עולמי, זה פחות מעניין אותו".

זה מעציב אותך?
"כן. גם עכשיו זה לא מפסיק להעציב".

את תוהה אם היה לך חלק בזה?
"תראי, כשגדלתי בבית הוריי, תנועת הנוער היה ה?דבר. הגשמה הייתה ערך עליון. הילדים שלי בכלל לא היו בתנועת נוער. זה לא עניין אותם. אז אין משהו שמעניק תכלית, שיש בו להט. ואני חושבת שזו בעיה של הדור שלי, שהוא לא הקדיש זמן להקנות לילדיו את הערכים. לי לא היה זמן, כי אחרי שנפרדתי מליאור גידלתי את ילדיי לבד ובעצם הייתי אם חד הורית, והרבה פעמים גם ראיתי שהאוזן קצת ערלה. לא כל כך מעניין אותם. אפילו אם את רוצה לספר משהו, את רואה שיותר מעניין אותם ללכת לחבר".

היא נשענת לאחור, ומשהו בפניה נראה לפתע מרוקן ועייף. "אנחנו סיימנו, כן?", היא בודקת, ואז מתרוממת מכיסאה ותוהה אם אני נוסעת במקרה לכיוון רמת אביב, שם היא לנה היום בלילה, בביתה של בת דודתה. כשאני עונה שלא ושואלת איך תגיע, היא מחווה בידה בביטול: "אני אסתדר צ'יק צ'ק", היא אומרת בביטחון מלא, "אין מה לדאוג לי". כשאני מביטה בגווה הדקיק מתרחק במורד הרחוב, אני חושבת שאולי דווקא יש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...