מול היערות: על ספרה של קורינה ביי
"יערות אפלים" נפתח ברצח, אך פענוחו אינו חשוב כמו פענוח נפשה המבלבלת של הנרצחת. את ספרה של קורינה ביי צריך לקרוא כמו שמסתכלים בקליידוסקופ צבעוני
יערות אפלים צילום: כריכת הספר
בלנקה, אישה כבת 50, עולה עם בעלה לבית הנופש בהרים. הבעל הולך וחוזר, החתול נעלם ושב, הילדים צצים לביקורים חטופים (לא מוסבר מדוע אינם גרים עם הוריהם). בלנקה מאושרת. בחיק הטבע היא חשה מחותלת ושלמה. היא מכירה כל שם של פרח, כל פטרייה, כל עץ וכל בעל חיים.
בעצם, בלנקה היא הטבע. היא אמיתית, תמימה, טהורה. אין לה כוונות זדון. בעצם, אין לה כוונות בכלל. היא מרגישה דברים, לא יודעת אותם: "תשוקה חסרת תכלית אחזה בה. העצים במורד האחו הקסימו אותה. היא שבה ופקדה כל אחד מהם. עלווה לבנה זו מה פשרה? יציבותם המתעתעת של העצים ועדינותם ריגשו אותה. כמו גם גובהם יוצא הדופן של הצפצפות. ההר הזה מפתיע אותי... חשבה".
את הצד האפל בנפשה של בלנקה מבטאת משיכתה לגרן, שהוא סוג של פרא אציל, טרול יערות מאגדות העם הסקנדינביות. אין לו בית ואין לו שם משפחה. גם הוא, כמו כל הפרטים החיים בעולמה, מגיח ונמוג לתוך היער. יש בו אלימות עצורה, ובכל מפגש ביניהם הקורא מרגיש איום סמוי על בלנקה; אבל גרן דווקא מגלה כלפיה עדינות יתרה, וגם היא רואה דווקא את הדמיון ביניהם.
"מה אם היה כמו כל הגברים האחרים? שאלה את עצמה. אבל אילו היה כמו כל הגברים האחרים, הוא לא היה אוהב אותי. וגם אני, אולי לא הייתי אוהבת אותו. שניהם סבלו בשל היותם לא נאהבים. אבל מחציתו של העולם סובלת מכך".
כמו קליידוסקופ צבעוני
מלבד גיחות קצרות יותר ופחות של גרן, של הבעל של בלנקה ושל מספר דמויות שוליות, לא קורה שום דבר מסעיר בספר של קורינה ביי. תעלומת הרצח לא מתבהרת, המשיכה לגרן לא ממומשת, והיער לא חושף שום סוד נורא.
רק האותות מרחפים מעל הפסטורליה הירוקה כל העת ושולחים רמזים לסכנה: בטיול בוקר אחד בלנקה כמעט נוגסת בפטרייה רעילה. בטיול אחר היא מחליקה לתהום וניצלת בקושי.
בעלה תמה כיצד לא ניסתה לעצור את הידרדרותה במורד, ויש פה אמירה על נפשה של אשתו, שנוטה לאבד את הגבולות של עצמה ולהפקיר את עצמה בידי החוויה, בלי פחד מהתוצאות.
בלנקה לא מפחדת מהמוות מכיוון שהיא תופסת אותו כחלק אינטגרלי מהטבע, בדיוק כמוה. הרי על מצע הריקבון, מתוך האדמה, נוצרות נביטות חדשות. ואם הטבע קסום ומלא אפשרויות, כנראה גם המוות כזה.
קורינה ביי צילום: יח''צ
אז מי באמת רצח את בלנקה? התשובה לא רלוונטית. כי את "יערות אפלים" צריך לקרוא כמו שמסתכלים בקלידוסקופ צבעוני. בכל פעם שמסובבים אותו, צורות חדשות נפרשות ומתקפלות ואיתן אפשרויות חדשות לקריאה. כך, לצד תעלומה בלשית יש תעלומה נוספת, מעניינת יותר: נפשה הרליגיוזית של בלנקה, שיש בה עימות תמידי בין אהבת חיים והערצה נשגבת לטבע ובין המשיכה לצנוח מטה מטה, במורד התהום.
נא להמתין לטעינת התגובות
