מסרבים להיות אויבים: ערב מחאה עצמאי
ביום שבת יארח בית פתקית שורה של אמנים עצמאיים ואלטרנטיבים שמטרתם למחות על זוועות המלחמה שהייתה ועל אלו של זו שבדרך. חיים רחמני, מבין המשתתפים בערב במסגרת פרוייקט קטב מרירי, מרחיב על חשיבות הערב ומחאת המוזיקאים
דני הדר, ממשתתפי הערב. צילום: מיכל שני
בין המופיעים יהיו, בין השאר, המשורר רועי צ'יקי ארד, אמן הסאונד ערן זקס, המוזיקאים דני הדר ושני קדר ופרוייקט קטב מרירי. חיים רחמני, מחברי קטב מרירי, מאמין שקיומו של הערב הכרחי לכל מי שמתנגד לאי-אילו פתרונות בכוח, ששולטים, לדבריו ולצערו, במדינת ישראל ובהחלטותיה.
מה מטרת הערב?
רחמני: "המטרה היא להביע מחאה נגד ההרס וההרג שממשלת ישראל ביצעה בעזה. לצעוק כשהגופות מוטלות לפנינו שידינו לא שפכו את הדם הזה."
ואת מי אתם מבקשים לייצג?
"את כל מי שיגיע, מוזיקאים וקהל. יש כאן עניין להביע עמדה, המוזיקה על הבמה היא רק ציר שסביבו הערב מתקיים. המוזיקאים המשתתפים שייכים לסצינות שונות של מוזיקה עצמאית. יש אמני נויז ואינדי רוק ופולק ולו פיי וכאלה שקשה לקטלג. רבים מהם מעולם לא הופיעו ביחד על אותה במה."
למה המחאה לא הועלתה בתקופת הלחימה עצמה? למה חיכיתם?
"האירוע נקבע תוך כדי המלחמה, כערב של שלושה אמנים – יהוא ירון, דני הדר ונוגה שלו. כשאני שמעתי על הערב בקשתי להצטרף ומשם זה התחיל להתגלגל, בעזרתו של בן ריפתין, מנהל הלייבל פיתקית, לאירוע רב משתתפים. בינתיים, לשמחתנו, ישראל הודיעה על הפסקת אש. כולנו פעלנו גם ברמה האישית תוך כדי על ידי השתתפות בהפגנות או הפצה אלקטרונית של דעת המיעוט שהתנגד למלחמה וקולו כמעט שלא נשמע. גם כאמנים השמענו את דעתנו מעל במת פסטיבל פולקל'ה, שנערך ביום הראשון של המלחמה."
אתם לא מרגישים שאיחרתם את הרכבת?
"בהחלט לא! הפסקת אש הופכת את המחאה לפחות בוערת, אך לא לפחות רלוונטית. בשל הכרות ארוכת שנים עם קבלת ההחלטות בישראל, ברור לנו שהפסקת האש היא זמנית ולכן נפלה ההחלטה לא לוותר על ההזדמנות להשמיע דעה ברורה נגד. הרי המתים עדיין מתים והזוועה עדיין זוועה. להאשים אותנו באיחור של שבוע, דומה להאשמה של יוצרי 'ואלס עם באשיר' שאיחרו ב-25 שנה למחות על הטבח בסברה ושתילה."
בין פוליטיקה למוזיקה
נראה שבתקופת המלחמה האחרונה, רוב אמני ישראל העדיפו לא לקחת עמדה פוליטית כזו או אחרת. מה הסיבה לכך לדעתך?
"אני לא בטוח שהדבר נכון בצורה גורפת. יש אמנים שחוששים לקחת חלק במשחק הפוליטי, מתוך חשש לאבד קהל. אבל צריך לזכור שאמנים הם לא פובליציסטים. לא כל מי שיודע לכתוב שיר או לביים סרט ויש לו מה להגיד, גם יודע לכתוב מאמר. תפקידה של התקשורת בעת כזאת הוא לפנות לאמנים ולבקש אותם להביע את דעתם, דבר שכמעט לא נעשה."
"מאז
שפרסמנו את קיום האירוע פנו אלינו מיוזמתם הרבה מוזיקאים שרצו להשתתף, או כאלה שלא יכולים אך רצו להביע תמיכה, עד שבשלב מסוים התחלנו לתת תשובות שליליות. ואגב, קיבלנו גם פניות ממוזיקאים שהרגישו צורך להגיד שהם מתנגדים לאירוע. כך שעושה רושם שלמוזיקאים יש דעות שלא הגיעו לידי ביטוי בתקשורת."
נשמע קצת כמו כסת"ח, לא?
"אני לא מחויב לשום דבר למעט מוזיקה. זה משהו שבחרתי בו. כאשר עיתונאי מנסה להציג תזה, שעל פיה אמנים מפחדים להביע דעה, אבל לא טרח לשאול מה דעתם, הוא בוגד בתפקידו. במיוחד כאשר מדובר בעיתונאי שמסקר את האמנים האלה ומכיר את עמדותיהם, או לפחות יכול להסיק על סמך היצירה שלהם."
ואיפה עובר הגבול בין מוזיקה לפוליטיקה? יש כאלה שיטענו שמוזיקה לחוד ופוליטיקה לחוד.
"עולם המוזיקה, כמו הפוליטיקה, מורכב מאנשי רוח ומבדרנים, אם תרצי מנביאים ומלכים. לבדרן או מלך ללא קהל - אין זכות קיום ולכן הוא תמיד יבדוק קודם מה הקהל רוצה ויתאים את עצמו לכך. לקהל ללא מנהיג רוחני - אין זכות קיום. מוזיקאי שרואה את עצמו כאיש רוח, ימשיך להביא את האמת האמנותית שלו גם כשאין קהל."
"כשהאמת האמנותית פוגשת את המציאות הפוליטית, המחאה לא הופכת לפלקט של הפגנות. אבל יש עת גם להנפת פלקטים. אנחנו עושים את זה הפעם, באמצעות עמידה על במה מוזיקלית ותחת כותרת ברורה."
"תמיד יש ברירה - מסרבים להיות אויבים: מוזיקאים עצמאיים נגד ההרג המיותר והמלחמה....הבאה": הערב ייערך בשבת, 24/1, בבית פתקית בתל אביב, ויתחיל בשעה 17:00
נא להמתין לטעינת התגובות
