משחקים באש
העדות האישית של ארקדי בבצ'נקו היא גם עדות אוניברסלית לתבנית שחוזרת בכל מלחמה. בצ'צ'ניה כמו בעיראק כמו בעזה
סיפורו של חייל צילום: כריכת הספר
ברית המועצות שלחה לצ'צ'ניה 300 אלף מתנחלים רוסים, ועם התפרקותה החליטו הצ' צ'נים כפויי התודה שנמאס להם מהטוב הרוסי והם הכריזו על עצמאות, כפי שעשו פעמים רבות בתולדותיהם. הרוסים לא השלימו עם מהלך זה והודיעו כי לא יקבלו לעולם שלטון של ארגון טרור-אף שהיו בחירות.
הצבא הרוסי נשלח לשים לו קץ, כאילו מעבר לצ'צ'ניה נמצאים שערי השלום הנצחי ולא אוקיינוס אסלאמי. איך בדיוק חשבו לשים קץ למרד הצ'צ'ני לא היה ידוע לאף אחד. אולי ילצין, אז הנשיא של רוסיה, חשב שאפשר להתעורר בוקר אחד בלי צ'צ'ניה.
זו הייתה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. הצבא שנשלח לשם היה ארגון הזוי, בלתי מצויד ובעיקר אלים כלפי עצמו. חלק מאנשיו היו פושעים פליליים ששוחררו מהכלא להיות בשר תותחים. החיילים הוכו בלי סוף על ידי כל מי שהיה ותיק מהם, בעוד הקצינים אינם מתערבים כלל בנעשה, ואף מכים בלי רחם בכפופים להם. אחד החיילים בשירות חובה היה ארקדי בבצ'נקו, מחבר הספר שלפנינו. חוץ מלספוג מכות מהבכירים ממנו, לסבול רעב והשפלה, הוא לא עשה הרבה. וגם הסיפור לא היה מי יודע מה. הצבא הרוסי הובס.
ב-1999 החליט בבצ' נקו להתנדב למלחמת צ' צ'ניה השנייה: "היו אלפי חיילים משוחררים שחזרו למסע המלחמה השני לאחר ששירתו בראשון. איני יכול להסביר מדוע חזרתי לשם. פשוט איני יודע. לא יכולתי שלא לעשות זאת. נמשכתי לשם באופן לא ברור".
המלחמה השנייה הייתה גרסה רוסית של סינדרום נגסקי, שעיקרו-מה שלא הושג בכוח יושג ביותר כוח-מופרך לחלוטין. אבל לחזק אין כלום מלבד כוחו, עד שכוח זה ניטל ממנו, בשל עודף שימוש, והוא מאבד את אלמנט ההרתעה. הניצחון, אם לומר כך, הפך את ה"טרוריסטים" הצ' צ'נים לנחושים יותר. דוד יהיה לגוליית, ובעוד מאה שנה אולי זה יתהפך. רוסיה תשוב להיות גוליית, והצ'צנים דוד.
לאחר שהתנדב למערכה השנייה אומר בבצ'נקו לחבר לנשק "אנחנו מתנדבים עכשיו כי בפעם הקודמת אילצו אותנו לבוא לכאן. אנחנו לא מסוגלים לחיות עוד בלי בשר אדם. אנחנו פסיכופתים, הבנת? חשוכי מרפא. ועכשיו גם אתה".
אם כך הדבר, מדוע לא לכלול באותה קטגוריה של חשוכי מרפא את לימונצ'נקו, שערק אל הצד הצ'צ'ני, היה רוצח בשירותם, התעלל באסירים "ואפילו כרת ענף מעץ וגילף לעצמו אלה קטנה כדי לחדול להכאיב לאצבעותיו"?
רגעים שאי אפשר לשכוח
התחלתי לקרוא את "סיפורו של חייל" (תרגום נכון ויותר מעניין של שם הספר הוא "מלחמתו של חייל") במקביל לצפייה בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "דור מזוין". כאן צ'צ'ניה וכאן עיראק. כאן רוסים וכאן אמריקאים. כאן צ'צ'נים ורוסים נלחמים בגלל סיבות כל כך מורכבות שאי אפשר כמעט להבין, וכאן אוסף של "חיילים מקצועיים" שבאו להציל את עיראק וגמרו כמענים בכלא של אבו גראייב.
נדמה היה לפעמים שאותו תסריטאי, ולאו דווקא מוכשר במיוחד, כתב את שני הסיפורים. מעבר לסיפור האישי של כל חייל, אנחנו עדים לחזרה מטורפת
על אותה תבנית עצמה: גברים צעירים שרוצים אקשן וכאלה שגויסו בעל כורחם עוברים אימונים מקיפים להיות רוצחים מקצועיים - אחרי הכול זה מה שהצבא עושה - או שהופכים לרוצחים בשטח. ואז הם חייבים "להמשיך במבצע" עד איזה סוף לא ברור. נלחמים למען המולדת.
על הדרך, כולם פועלים למען יצרני הנשק, שהרי על כל טנק שמושמד וכל מקלע שנשבר וכל פצמ"ר שנורה, צריך לקנות אחד חדש. ואז באה "עופרת יצוקה", וכל האירועים התקרבו. לא צריך לחפש את סינדרום נגסקי בקרמלין. מאז 1967 ישראל פועלת על פיו.
ארקדי בבצ'נקו צילום: יח''צ
יש ב"סיפורו של חייל" רגעים שאי אפשר לשכוח, כמו הטקס הביזארי של חלוקת אותות ההצטיינות, החיילים הרוסים המוכרים נשק לצ' צ'נים, מות "החברים למלחמה", רגעי ההכרה המרה באבסורדיות של כל זה. אבל זה נשאר דיווח של חייל על מלחמה רחוקה. צ' צ'ניה כותשה ורוככה והופגזה. העניין בה נמוג. המתים מתו והחורבן נחרב. נשארו נכים, ששלושה מהם מקבצים נדבות בתחנת מטרו במוסקבה.
ארקדי בבצ'נקו, סיפורו של חייל, תרגום: אריה חשביה, ספרית מעריב, 408 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
