דני בויל מתחנף להוליווד
דני בויל, האיש שהביא לנו בפאזה הרעבה שלו את "טריינספוטינג", קורץ נמרצות להוליווד. זו הבעיה העיקרית של "נער החידות ממומביי": יצר אותו איש שבע
אבל בימים בהם גם דיוויד פינצ'ר ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן") וגאס ואן סאנט ("מילק") לא מתביישים לבקש חיבוקי מהוליווד, קשה לבוא בטענות לבויל. בויל כבר אותת על כך ב"מיליונים" המתוק שלו וב"חיים לא רגילים" הלא מוערך, ו"נער החידות ממומביי" הוא רק צעד נוסף-מה צעד, קפיצה משולשת-בדרך אל השטיח האדום.
העיבוד של בויל והתסריטאי סיימון בופוי לרב המכר מאת וויקאס סווארופ עוקב אחר ג'מאל (דב פאטל), נער תמים למראה המצוי בעיצומו של מסע זכייה מרשים בגרסה המקומית של "מי רוצה להיות מיליונר?".
הצלחתו המסחררת של הצעיר חסר ההשכלה, שמתפרנס למחייתו כמחלק תה, היא אולי סיפור עיתונאי עתיר פוטנציאל ושובה לב (וחומר גלם תסריטאי מבטיח), אבל גם עניין חשוד מאוד. כדי לעמוד על טיבו של הנער הוא מושלך לחקירה משטרתית נוקבת, וכל זאת רגע לפני שהוא עומד בפני הזכייה בפרס הגדול.
בויל ובופוי משתמשים לסירוגין בתוכנית הטלוויזיה ובחקירה כציר סביבו נעה העלילה. כל שאלה שנשאל ג'מאל-על ידי מנחה הטלוויזיה או על ידי החוקר-מובילה לסיפור חדש, אנקדוטה נוספת מחייו המסעירים של הילד שגדל באשפתות וחי את הודו מלמטה. ההחלטה לבנות את העלילה בצורה כזו היא לא רק קריצה נבונה למסורת הספרותית, אלא גם מיזוג בין מזרח למערב, בין הרחובות המטונפים לאולפן הנוצץ, בין השחיתות שבאה מלמטה לרהב שבא מלמעלה.
אם יש משהו שבויל לא איבד בדרך הארוכה מ"טריינספוטינג" אל "נער החידות" זה את חוש הקצב. "נער החידות" הוא סרט שמתרחש כמעט בריצה. אפילו הקטעים הסטטיים שלו נערכים כנגד שעון מתקתק בעצבנות. התוצאה היא סרט סוחף, השומר את הצופה דרוך לכל אורכו.
ואם הכול עובד טוב כל כך, אז מה רע, בעצם? אולי זו העובדה שעל אף שעשייתו הקולנועית מצוינת, "נער החידות" לא מצליח לגעת
הסרט נושא מטען ביקורתי כבד כלפי החיים בהודו, אך בויל-דווקא משום שהוא יוצר קולנוע כה מיומן וסוחף-מאבד את המטען הזה בתוך רצף האירועים. בסיומו, הצופה לא נאלץ לעזוב עם הדימוי של ילד שסומא באכזריות, אלא עם הקלילות המשעשעת של ריקוד המוני בסרט בוליוודי. אולי זה יביא לבויל את האוסקר, זה בוודאי יביא לו את הקהל, רק נותר לקוות שזה לא יכבה לו את הלהט.
בויל במיטבו דווקא כשהוא בשוליים: עם הג'נקיז טריינספוטינג"), עם הזומבים ("28 ימים אחרי"), עם האסטרונאוטים ("שמש"). זה לא שהוא לא יודע ליצור קולנוע מסורתי; רק שהמיינסטרים מחייב אותך ללכת על קרקע יציבה, ובויל במיטבו כשהוא חי על הקצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
