סימן כחול: תערוכות על אלימות
רגע אחרי המלחמה נפתחת תערוכה חדשה, הבוחנת את השתקפותה של האלימות המקומית והגלובלית באמנות העכשווית. "אווירה של אלימות מקיפה אותנו", אומרת האוצרת
למה דווקא אלימות? "התשובה די ברורה", אומרת תמי כץ-פרימן, האוצרת הראשית במוזיאון. "אווירה של אלימות מקיפה אותנו מקומית וגלובלית, והאמנות העכשווית מגיבה לזה. עניין אותי כיצד מתרגמים מופעים של אלימות לשפה של אסתטיקה".
התערוכה כמכלול מבקשת לבדוק את טיב הקשר בין אמנות עכשווית לאלימות: האם ייצוג של אלימות יכול להסב נזק, הייתכן שהוא מגביר את האלימות, האם יש בו תועלת, האם הוא נוקט עמדה ביקורתית או אלגורית, או אולי נועד ליצור פרובוקציה לשמה. "העיסוק באלימות באמנות מעורר שאלות מוסריות עקרוניות על אלימות", אומרת כץ?פרימן. "יצר האדם הוא להימשך למצבי קיצון. אנשים נוטים להיות מוקסמים מהזעזוע, זהו טבע האדם, על אף שאולי איננו ששים להודות בכך".
אחת התערוכות הקבוצתיות, שאוצרת הדס מאור, נקראת "היסטוריה של אלימות" - מושג המתייחס במקורו לרקורד אלים אצל פושעים, אך ניתן לייחס לו גם משמעויות נרחבות יותר, כמו בסרטו של קרוננברג הנושא את אותו השם, הנוגעות לאלימות המעוגנת בלב ההיסטוריה האנושית, הלאומית והתרבותית.
העבודות המאפיינות את "היסטוריה של אלימות" מתייחסות למושגים הקשורים באלימות, אך אין בהן אקטים מפורשים של אלימות. האמנים המשתתפים בה - בהם לאה גולדה הולטרמן, מונה חאטום, אמנית לבנונית החיה בלונדון, סיגלית לנדאו ולידה עבדול (אפגניסטן/לוס אנג'לס) - בוחרים לעסוק בסימפטומים של התופעה באופן מעודן ומרומז, ומעבודותיהם עולות תחושות של ריקנות, ניכור ומצוקה.
גרפית ומפורשת הרבה יותר היא התערוכה הקבוצתית השנייה, "משחקי כוח" שאצרה כץ-פרימן עצמה, ובה מבחר עבודות של יוצרים פולנים עכשוויים. "גיליתי שהאמנים הפולנים מרבים לעסוק בהיסטוריה רוויית הדם שלהם. בחרתי שישה אמנים המשקפים שלושה דורות שונים של יצירה, ועוסקים בדיסציפלינות שונות".
בעבודות המוצגות מופיעות סיטואציות אלימות הקשורות בהתנגשויות על רקע פוליטי, דתי או חברתי: אסונות, פיגועי טרור, משחקי כוח וירטואליים ועוד. חלק מהעבודות מציגות אמירות כוללניות ואוניברסליות, ואחרות מתייחסות לחברה הפולנית ולמנגנוני דיכוי ופיקוח שאפיינו אותה בעבר.
גם עבודותיהם של
"הוא מראה כיצד המניפולציה של הדימויים הקומוניסטיים עובדת גם בעולם הפרסום המערבי", אומרת כץ-פרימן, "ומציג את המופרכות של שתי המערכות תוך שהוא מראה אלימות מטורפת בקומפוזיציות צבעוניות, עשירות ופתייניות".
בחלל הכניסה של המוזיאון מוצג, במסגרת התערוכה, המיצב "חיל ורעדה" (2007) של האמן הפולני גז' גוז' קלאמן. שלוש הדמויות שבו, עטויות גלימות שחורות, כורעות על ברכיהן אל מול הקיר ומטיחות בו את ראשן. מהו טיבו של ייצוג האלימות אם כן? האם הוא משל או עצם העניין? חמור סבר או אירוני? ואולי לנוכח המציאות האלימה, הגוברת תמיד על כל ייצוג, הוא חסר תועלת, בדיוק כמו לדפוק את הראש בקיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
