דני הוליווד: דני בויל מתכונן לאוסקר
ארי פולמן הביא הרבה כבוד, אבל למנצח הגדול של גלובוס הזהב קוראים דני בויל. האיש שגילה לעולם את "טריינספוטינג" אחראי גם לממתק הקולנועי הכי ממכר בסביבה - "נער החידות ממומביי". אחרי שנה של צילומים בהודו, ורגע לפני שהטרוריסטים מחרבים לו את הלוקיישן, הוא חזר הביתה והתחיל לפנטז. על האוסקר
"ביליתי במומביי שנה בסך הכל", הוא אומר בראיון שנערך בעיר מגוריו, לונדון. "אני אוהב את העיר וכואב את כאבה. אבל קשה לי לדבר בשמם של האנשים שחיים בה. זאת לא באמת העיר שלי ואני מרגיש שאין לי מילים להביע את מה שקרה שם. אחרי הכל, אני מתעסק בבידור, וכאן אנשים איבדו את חייהם, את בתיהם, אנשים נמצאים עדיין בבתי חולים. בימים האחרונים קראתי המון, והדבר שהכי ריגש אותי היה מאמר של עיתונאי, תושב העיר, שכתב: "למה שונאים את העיר שלנו? כי זאת עיר של עסקים ושל ריקודים, של ביזנס ושל פלז'ר. והאנשים שביצעו את הפיגועים האלה רוצים להרוס את זה". חשבתי שזה תיאור מדויק.
"ברוב השידורים בבריטניה רואיינו בעיקר אנשים שמחזיקים בדרכונים בריטיים ואמריקניים, נציגי המערב שהיו שם. אבל מומביי היא עיר בינלאומית. כשאתה מגיע לתחנת הרכבת שלה, כל הלאומים נמצאים שם: סיקים, הינדים, נוצרים, מוסלמים, יהודים, ג'יינים. אם אתה בא עם מכונת ירייה אתה הולך להרוג את כולם, בלי אפליה. ברור לי שהמחבלים לא יגרמו לכך שאנשים במומביי יפסיקו לעשות עסקים, הם לא יגרמו לכך שהציפורים יפסיקו לשיר. כמו מדריד, לונדון וניו יורק, גם מומביי תשרוד את הטראומה הזאת. בנינו את הערים האלה בכל האנרגיה שלנו, השקענו בהן כל כך הרבה, שכמה מטורפים לא יוכלו להרוס אותן לגמרי".
ציני ככל שזה יישמע, הפיגועים לא בדיוק הפריעו להישגים של "נער החידות ממומביי" בקופות, והם גם ממש לא יזיקו לסיכוייו של הסרט באוסקר המתקרב. בתור מתאבן כבר הוכתר בשבוע שעבר הסרט כמנצח הגדול של גלובוס הזהב, עם ארבעה פרסים, בהם לסרט הטוב ביותר ולבמאי. "נער החידות ממומביי" הוא יצירה קולנועית מרשימה ומרגשת, אבל בויל הוא הראשון לדעת שסרטים נטולי כוכבים בתקציב של 14 מיליון דולר, שמתרחשים במקום שבהוליווד נתפש כאקזוטי - לא בדיוק אמורים לככב בחגיגה השנתית של הקולנוע האמריקני. ובכל זאת, יש לו להיט ודאי ביד, שעולה השבוע בישראל ובאירופה, והפסלון המוזהב עשוי להתברר כנשק הכי יעיל מול הג'יהאד.
"אני חייב להיות כן", אומר בויל. "כל אחד חולם על האוסקר. אתה חולם וחולם, וזה לא קורה, ואז הסרט מקבל תגובות כאלה והחלומות שלך נעשים אפילו יותר אינטנסיביים. אבל אתה צריך להישאר ריאלי. מעולם לא עשינו את הסרט הזה עם מחשבה על האוסקר. למען האמת, זה היה הדבר האחרון שחשבנו עליו. אם כי חברי הצוות ההודים, שמעריצים את הוליווד, אמרו כל הזמן כמעין בדיחה וכולנו היינו צוחקים, שהסרט הולך לקבל אוסקר.
זה סרט מוזר שמתרחש במקום מרוחק וקורים בו דברים משונים, ובתקופה הזאת של השנה הרבה דברים מוזרים יכולים לקרות. ועדיין, אני מרגיש שגם אם הסרט יקבל מועמדות, יושיבו אותנו בשורות האחרונות של האולם". בכל מקרה, ברור שנאום הזכייה, אם אכן יגיע, יוקדש לתושבים של מומבאיי. לא סתם מכנה בויל את סרטו "מכתב אהבה למומבאיי".
העיר הזאת, על צבעיה הבוהקים והטיפוסים המתגוררים בה, היא השחקן הראשי בעלילה, והיא שמעניקה לסרט איכות דרמטית מהסוג שדי נדיר בשנים האחרונות על מסכי הקולנוע. "אי אפשר להאמין איזו אנרגיה יש לעיר הזאת", מתחמם בויל, "גלים של אנרגיה ששוטפים אותה. זו לא עיר יפה במיוחד, מקום אורבני ענק עם מעט בניינים מרשימים מהתקופה הבריטית, אבל לא זה מה שעניין אותי. יש בה עוני נוראי, לפחות שמונה מיליון מבין 20 מיליון התושבים שלה חיים בסלאמס, אבל היא מקבלת כל אחד בזרועות פתוחות, וכל אחד מוזמן לבוא. וזו עיר של חלומות. בוליווד. מקום שאליו אתה רוצה לברוח מהחיים הישנים שלך ולברוא אותם מחדש".
נסה לתאר את האנרגיה המיוחדת הזאת.
"דבר ראשון אתה נדהם מהריח, שילוב של הפרשות אדם וזעפרן. חמוץ-מתוק. מה שמדהים זה שהודו היא מעצמה גרעינית, אבל אין בה שירותים ציבוריים. מומבאיי היא מקום שאתה מרגיש שהכל אפשרי בו. יש בחורה בסרט, שמגלמת את האמא של שני הגיבורים. בחורה פשוטה, יפהפייה, לא יודעת מילה אנגלית. באה מכפר קטן ועני בביהאר, השיגה חדר קטן וניסתה לשחק אותה בבוליווד. להיות איתה היה בעת ובעונה אחת שובר לב ומדהים. ויש שם פעלתנות בלתי רגילה.
כולם עושים עסקים - עשירים ועניים. אלה לא עניים שיושבים כל היום בבית ובוכים על מר גורלם. הם עושים עסקאות, מנסים להצליח. יש שם יצירתיות מבעבעת, חלומות, ווזה יוצר מין אנרגיה שועטת. אי אפשר להיות משועמם. וזה מקום מאוד נדיב. בעיקר אם אתה בא בגישה הנכונה. אפילו הסלאמס הם מקומות מכניסי אורחים".
ועדיין, יש שם עוני נורא. איך לא נופלים לתיאור אקזוטי של החיים במומביי?
"זה מה שרציתי להימנע ממנו. כל העניין היה ללכת ולראות דברים בעצמנו. כמעט לא הבאנו אנשי צוות מאנגליה וביליתי את רוב הזמן שלי עם אנשי הצוות המקומי,
צריך להבין שבגלל שהודו היא דמוקרטיה, הסלאמס הפכו למקומות מאוד חשובים מבחינה פוליטית. יש שם הרבה מצביעים ולמנהיגים הקהילתיים יש הרבה כוח. כך שבאופן אירוני, למרות העוני, יש שם הרבה עוצמה. הרבה אנשים בכלל לא רוצים שיפנו את הסלאמס. מה שחשוב להם זה לא כל כך רמת חיים ועד כמה הבתים שלהם מודרניים אלא הקהילה. הם גרים יחד במשפחות מורחבות ענקיות, עם המון דודים ובני דודים, ויש להם רצון לשמור על זה".
"נער החידות ממומביי" מבוסס על ספר באותו שם של ויקאס סווארופ. גיבור הסרט הוא ג'מאל מאליק, בחור פשוט בן 18, שמנסה כנגד כל הסיכויים לזכות בפרס של 20 מיליון רופי בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר".
למנחה התוכנית, כוכב גדול בשם פרם קומאר, אין הרבה סימפטיה לבחור. הוא עצמו צמח מהרחובות של מומבאיי עד שהפך לכוכב גדול, והדבר האחרון שהוא מעוניין בו זה שמישהו יגנוב לו את ההצגה. קומאר לא מאמין שנער חסר השכלה, מחלק תה במרכז שירות טלפוני, מסוגל לענות נכונה על כל השאלות ומזעיק את המשטרה כדי לבדוק אם הוא לא מרמה.
מפקד המשטרה, שחוקר את ג'מאל לאורך לילה שלם, שומע ממנו את סיפור חייו. ואיכשהו, כמו באגדה שחוקיה שרירותיים, מתברר שכל תשובה נכונה לאחת השאלות ב"מיליונר" מתכתבת עם איזו אפיזודה מכרעת מעברו.
הסיפור של ג'מאל הוא סיפורה של הודו המודרנית. הוא גדל בסלאמס של מומבאיי, וכילד קטן ראה את אמו נרצחת בפרעות אלימות על רקע דתי. הוא ואחיו הגדול ממנו, סאלים, עוברים לגור ברחוב, שם הם מצטרפים לחבורת ילדים שנשלטת על ידי עבריינים, המחייבים אותם לקבץ נדבות. בינתיים, מתאהב ג'מאל בילדה יתומה בשם לטיקה. שני האחים נמלטים ומנסים להסתדר לבד באמצעות אותה יצירתיות עסקית שבויל כל כך מתלהב ממנה. בשלב זה, הסיפור קופץ כמה שנים קדימה.
ג'מאל (השחקן הבריטי דב פטל) הוא מחלק תה צנוע. סלים (מדהור מיטאל) עובד בשירותו של גנגסטר אלים, ולטיקה (דוגמנית הודית מרשימה שנקראת, למרבה הפלא, פרידה פינטו) היא אשתו של אותו גנגסטר. בעוד ג'מאל מנסה להתאחד מחדש עם אהובת ילדותו, הופעתו בטלוויזיה הופכת לסנסציה. 20 מיליון צופים מרותקים למסך.
התקשורת המערבית עסקה בשנים האחרונות בצמיחה הכלכלית העצומה של הודו, והתמקדה במעמד חדש של יזמי ומתעשרי היי טק. אבל העוני עדיין שולט במדינה. המתח שבין הפריחה הכלכלית החדשה לבין העוני והבערות הישנים מופיע גם ברומן של ארוויד אדיגה, "הטיגריס הלבן", שזכה בפרס הבוקר וממש עכשיו יצא בעברית.
אצל אדיגה, זהו הפער שבין "הודו של האור מול הודו של הלילה". לפי הבנק העולמי, 456 מיליון בני אדם - 40 אחוז מאוכלוסייה של 1.2 מיליארד - חיים על משכורת של 1.25 דולר ליום, סכום שמסמן את קו העוני. חצי מהילדים בהודו סובלים מתת תזונה. אלף מתים מדי יום ממחלות זיהומיות. ולמרות מגדלי המשרדים והקניונים החדשים שנבנים בשולי הערים, למאות מיליונים אין עדיין גישה לאמצעי היגיינה אלמנטריים.
זו אחת הסיבות לכך שהגרסה ההודית ל"מי רוצה להיות מיליונר" היא הפופולרית ביותר בעולם. להבדיל ממקומות אחרים, בהודו נבחרים להגיש את התוכנית הכוכבים הכי גדולים. המגיש הנוכחי הוא שה רוחה קאן, הכוכב הקופתי ביותר בבוליווד כיום, ואניל קפור, שמשחק את בן דמותו בסרט, הוא בעצמו כוכב קולנוע מפורסם. הפרס - 20 מיליון רופי - הוא סכום בלתי נתפש.
"הפרס המקורי היה עשרה מיליון רופי ואחר כך הם העלו אותו ל-20 מיליון, מה שאומר לך באיזה סכום מדובר. הם רצו שזה יישאר לגמרי בלתי מושג", מסביר בויל. "זה לא כמו מיליון דולר באמריקה. ההבדל שכסף כזה יעשה בחיים של מישהו הוא עצום, זה יהפוך אותו לנסיך. ומי שמעניק את הפרס הוא הכוכב הכי גדול בהודו, לא איזה עוד מגיש טלוויזיה. לא סתם התוכנית נתפשת כאמצעי לברוא לעצמך חיים אחרים".
דווקא התפקיד המרכזי שיש ל"מיליונר" בסרט הרתיע את הבמאי. "בהתחלה בכלל לא התכוונתי לקרוא את התסריט בגלל שתיארו לי אותו כסרט על'מי רוצה להיות מיליונר'. כמו כל אחד, צפיתי בתוכנית בטלוויזיה הבריטית, ולא חשבתי שיש לי משהו בעל ערך להגיד עליה. מה שגרם לי לשנות את דעתי זה האופן שבו תוארה העיר והפער העצום בין גובה הפרס לבין העוני שמסביב. קראתי את התסריט והרגשתי משהו שהרגשתי כשקראתי לראשונה את 'טריינספוטינג' - מין רגש, ידיעה ודאית, שאני הולך לעשות מזה סרט לא משנה מה יהיה כתוב ב-358 העמודים הבאים".
בויל דמיין את "נער החידות ממומביי" כסיפור נוסח צ'רלס דיקנס, על גיבור מרקע עני שמגיע משום מקום ומשיג את הבלתי ניתן להשגה - כשהכל מתרחש על רקע של עיר מטרופולינית קשוחה, מסוכנת אבל מלאת אפשרויות. "גם אני באתי מרקע עני למדי", אומר בויל.
"אני מבין מה זה ההכרח להאמין ביכולת שלך, באמביציה שלך. הבחור הזה, שמגיע משום מקום, משתלט למעשה על תוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית בעולם. אבל הוא לא נוכל, והוא לא עושה את זה בשביל הכסף, כמו שחושדים בו, אלא כדי להשיב לעצמו את אהבת חייו. אני אוהב את האומץ שלו. אני אוהב את העובדה שהוא מנצח למרות כל הסיכויים".
דני בויל נולד ב-1956 במנצ'סטר, למשפחה ממעמד הפועלים ממוצא אירי-קתולי. בנעוריו שקל להצטרף לכמורה, אבל החליט במקום זאת ללמוד תאטרון ("לא ידעתי אם הכומר שהמליץ לי לא להצטרף לכנסייה רצה להגן עליי או על מוסד הכמורה", אמר פעם בראיון). לאורך שנות השמונים הוא הרבה לביים הפקות תאטרון וסדרות טלוויזיה, בהן גם "המפקח מורס" הזכורה לטוב.
הפריצה בקולנוע באה ב-94' עם "קבר שטוח", סרט אלים, גדוש בהומור שחור, שהניב גל סרטים דומים שהשתלטו על הקולנוע הבריטי. ב-96' יצא "טריינספוטינג", סרט על צעירים מכורים להרואין באדינבורו, שמבוסס על רומן באותו שם של אירווין וולש. "טריינספוטינג", אחד מסרטי האינדי המצליחים בהיסטוריה, נחשב עד היום ליצירה איקונית, שמזוהה כל כך עם שנות התשעים.
"הסרט יצא בדיוק ברגע שבו בריטניה עמדה בפני נקודת מפנה", מפרשן בויל את ההצלחה. "היו לנו 20 שנה של תאצ'ריזם, שעמדו להסתיים עם הממשלה של ג'ון מייג'ור, אדם מאוד חלש, שהממשל שלו היה מעורב בהרבה פרשות שחיתות. התחושה היתה שהערכים של התאצ'ריזם - ההתמסרות חסרת ההבחנה לכסף ולחמדנות כלכלית-מיצו את עצמם לגמרי.
"היתה תחושה שבבריטניה קם דור חדש, שהתרבות כולה משתנה. היתה אז אובססיה של אקסטזי, שליבתה את כל הזרמים הת ?רבותיים. הסרט שלנו לא היה על אקסטזי, בדיוק, אבל הוא ביטא את הערכים של הדור החדש, אנשים צעירים שעושים מה שהם רוצים, בלי להתחשב בהכרח בתרבות השלטת. והיה גם עניין הסדר החברתי.
הממשלה של תאצ'ר חתרה בעצם תחת הרעיון שיש קהילה אחת וקידמה את הגישה שאנשים הם אינדיבידואלים שמעוניינים רק לעזור לעצמם. וכאן היתה קבוצה של אנשים צעירים, שהקימו מעין קהילה משלם והיו תלויים האחד בשני-עם כל הייאוש, והכיעור, והאהבה והיופי והעידון שכרוכים בכך".
"טריינספוטינג" עורר ויכוח מר, בגלל הגישה הסלחנית שהפגין כלפי שימוש בהרואין. איך אתה מרגיש עם זה היום?
"כבר אז אמרתי שאני מסרב לקחת לעצמי את תפקיד הבמאי שהוא עובד סוציאלי. בסרט יותר מיושן הגיבור היה מת בסוף, בגלל שהוא משתמש בסמים ובמובנים רבים הוא לא אדם מוסרי. כאן, הוא שורד ודווקא הבחור היותר נחמד מת בסוף.
אין כאן צדק, זה נכון, אבל לא כל מה שקורה בחיים הוא צודק. אני עדיין חושב שלמרות שהעולם של הצעירים בסרט הוא מדכא במובנים רבים, בכל זאת יש בו משהו מסעיר. הסרט חוגג את רוח הנעורים של הצעירים האלה. לא ניסיתי לתמוך בשימוש בהרואין אלא ברוח הזאת, באנרגיה שקיימת בכולנו בגיל הזה-לפני שהחיים, העבודה או, ובכן, הסמים ימחצו אותנו סופית".
"טריינספוטינג" הפך את בויל לבמאי מבוקש, וכיאה למעמדו החדש, האולפנים בהוליווד התחילו לחזר אחריו עם תסריטים שאפתניים. מכל הפרויקטים שהוצעו לו בחר בויל ב"החוף" שאמנם הגיע עם נדוניה בדמות ליאונרדו דיקפריו - שלוש שנים אחרי ההצלחה הפנומנלית של "טיטאניק" - אבל נכשל בקופות ובביקורת. הכישלון הזה רשום על שם שניהם. "נורא קל ללכת לאיבוד אחרי שיש לך סרט מצליח", הסביר אחר כך בויל. "כל האנשים סביבך מנסים לגרום לך לעשות כל מיני דברים, מציעים לך עסקאות. הלחץ של מה לעשות עכשיו הוא נורא".
דווקא "נער החידות ממומביי" נותן לו כעת פרספטיקבה מחודשת על הכישלון ההוא. "עשיתי את החוף בצורה לא נכונה", אומר היום בויל. "לקחתי איתי לצילומים בתאילנד צוות של מאות אנשים, זה היה סרט בתקציב גדול, וזה לא האופן שבו צריך לעשות סרטים כאלה. זו היתה החלטה גרועה. לא משנה מה הכוונות שלך, כמה אתה מבקש להתחשב, אתה מהווה צבא פולש. אתה נדחף לשם בכוח. ואם יש לך בעיות בצילומים, שולחים לך עוד צבא. כאן, לא רציתי לחזור על הטעות".
מה הדבר הכי חשוב שלמדת בזמן עשיית "נער החידות ממומביי"?
"יותר משלמדתי על הודו, למדתי על עצמי. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה היפית. גיליתי שאתה צריך להיות פתוח, לא לבוא עם הנוקשות הרגילה שלך. ובמאים הם בדרך כלל נוקשים, הם חייבים להיות, כי אתה צריך להיות בשליטה כל הזמן. אתה עסוק בדברים כמו המשכיות וקוהרנטיות ומרקם וצריך לשים לב לכל דבר כדי שתוכל לשנות פרטים קטנים בגלל איזו סיבה אידיוטית. אבל העיר הזאת משתנה כל הזמן ואתה לא יכול לעצור את זה".
"גיליתי שהדברים בהודו מתנהלים בדרך משלהם, ועדיף לא להתערב במהלך הטבעי שלהם. זה מתקשר לגישה ההודית לנושא הגורל. אתה יודע, הסרט שלנו כמעט לא מצא מפיץ בגלל שחטיבת האינדי של וורנר נסגרה ולקח זמן עד שפוקס רכשו את הזכויות.
לפני כמה שבועות עשיתי ראיון בטלוויזיה האמריקנית וגם וויל סמית היה בתוכנית. אמרתי לעצמי,'איך בכלל הגעתי לכאן?'. אני מרגיש שהיתה לסרט השגחה עליונה פרטית משלו. ברגע שבו אתה חושב שתיפול לתהומות הייאוש, המזל משתנה. זה כמו הסיפור שבתוך הסרט. משהו מאוד הודי".
נא להמתין לטעינת התגובות
