מדף הספרים של עדנה נוי
עדנה נוי, שספרה "כל מי שאהבה" ראה אור בהוצאת הספריה החדשה בשיתוף עם קסת, מחלקת את חייה לתקופות קריאה. נוי הייתה ילדה אדמונית, שכתבה יומן אישי לאנה פראנק, וכיום, כששירת גולדברג נוגסת באוזניה, היא מחכה שסלמאן רושדי וברונו שולץ יחצו את הרדאר הספרותי שלה
"שמלת השבת של חנה'לה", "הנסיכה על העדשה" (וגם: "לביבות" של טשרניחובסקי, "אמי, זכרונה לברכה" של ביאליק, ו"מוטיל בן פייסי החזן" לשלום עליכם)
כילדה יחידה במרכז עולמם של מבוגרים, וכבת לאם שנהגה לתפור את כל שמלותיי, גם אני נצטוויתי לשמור על ניקיון בגדי ותקינותם. כששמלתה של חנה'לה מתלכלכת כי היא נחלצת לעזרת כורה פחם שהתעייף בנשיאת שקו, לא נראה לי מוזר כלל ועיקר שמישהו - כאן הירח כדמות-על אוהבת וחונכת, לא שונה בהרבה מדמותו של אב או אם או דוד - יגיח למרק את כתמי הפחם משמלתה, שתזדהר מעתה שבעתיים, כי טוב ליבה הקורן של הילדה הקטנה ינגה ממנה.
הייתי ילדה רליגיוזית במובן הכי פותה של המילה, כי היה לי דיבור עם אלוהים, שהיה לא אחר מאשר חיקוי השיח של אימי שהייתה כורתת איתו בריתות מבריתות שונות ומדווחת לי על תוצאותיהן. סיפור הילדות של יצחק דמיאל שויגר לא רק הדהד את חיי בדיוק נמרץ, אלא גם חולל בם את מה שטרם ידעתי שספרות מסוגלת לחולל: הוא העצים אותם עשרת מונים; כאן התוותה בפני לראשונה היררכיית הגמול על מעשים טובים כמו סולם שניתן לטפס עליו עד לשמים ומעבר להם, (היררכיה שלא נגמלתי ממנה, למרבה הצער, עד לעצם היום הזה).
ואז בא הנס כריסטיאן אנדרסן עם "הנסיכה על העדשה", והוכרעתי מעצם הרעיון שמשהו זעיר ובלתי מורגש מסוגל להפריע למישהו לישון מבעד לעשרה מזרנים חוצצים. אבל הייתה לי בעיה: לא ידעתי מה זאת עדשה; בבית שבו את העברית למדו ממני, לא היה גם את מי לשאול.
הסיפור הילך עלי קסם בלתי פתיר, כי בלי לדעת מה זאת עדשה לא ידעתי עם מי או עם מה להזדהות. לבסוף בחרתי באופציה שתגמלה את המופת שרציתי לחקות - כלומר, את עצמי כילדה לא-מתפנקת, מה שיצר דיסוננס מידי עם דמות הנסיכה שאיתה כל-כך רציתי להזדהות, שהייתה רגישה ומיוחדת.
עם הזמן נדחקה האגדה הקסומה הזאת מלבי, עד למועד שבו התחלנו כולנו - לפני אי-אלו שנים - לבשל עם עדשים, וכששטחתי אחת שכזאת - זעירה וכרכומית - על כף ידי, נקף אותי לבי בפראות, על הורי שמזערו את סיפור מוצאותם ללא יותר מעדשה (עיין "ביופסיה לילדות") וטמנו אותו מעבר לעשרות מזרנים חוצצים - על קרקעית ילדותי; וגם על הילדה שהייתי בלי משים כבר אז, שירדה לסוף דעתו של הסיפור גם בלי לדעת מה זאת עדשה, אבל לא צלחה את ילדותה (עיין "כל מי שאהבה") בלי לחוש במכשול.
שלישיית "האסופית/ אן מאבונלי/ אן שרלי", שני כרכי "נשים קטנות", כל ספרי ק.צטניק, עגנון, שירת רחל וגם "מסע קון-טיקי," "מה יפית עמק נווי", "דיתה בת אדם" וכמובן "יומנה של אנה פראנק".
הייתי ילדה אדמונית עוד לפני שהדבר נחשב ליפה, אבל רק בתפר שבין נעורי לבחרותי, עם הסרט "האספן", גאלה יפהפייה אלמונית ומנומשת - השחקנית סמנתה אגר - את ג'ינג'יותי מתווית כיעורה.
לא מפתיע, על כן, שעם האסופית של לוסי מוד מונטגומרי היה לי חשבון פתוח: כשאן מחזיקה בידיה את בקבוקון הצבע שעוד מעט-קט ויהפוך את שערה לירקרק, אני חוזרת ומזהירה אותה בליבי, עם כל קריאה: לא כדאי לך, טמבלית, זאת טעות.
ובאשר לג'ו של לואיזה מי אלקוט כמורה שהפכה סופרת, ובכן מסלול חייה של גיבורת "נשים קטנות" התברר כנבואי עוד לפני שידעתי דבר וחצי דבר על עצמי. ואז הגיע משפט אייכמן, ובהשפעת מורינו קראנו כולנו את "קראו לי פופיל". סגרתי את הספר בטריקת כריכות וגמעתי מלוא ריאותי אוויר.
הישרתי את
שם, דומני, כבר ידעתי בבירור שאם זה כתוב אז זה בטח נכון, ואם אהיה הכי טובה שאפשר, יתכן שגם אצלי בחיים יתרחשו כל הדברים הנפלאים שקורים בספרים. בשנתי הראשונה בתיכון למדנו את "תהילה", וכנערה פטפטנית שלא הפסיקה ללהג. נתקפתי בהלה.
לא היה ספק בליבי שהסיפור הזה הוא עלי, ואם לא אצמצם את שטף מילותיי, לא בזקנתי איאסף אל אבותיי כי אם עוד בנעורי. ובכל אותן שנים כבר שרבטתי רשימות במחברת ארבעים דף, עבה, לבת נעורים בודדה שכתבה לנייר שהיה סובלני מבני האדם. קראו לה אנה פראנק.
צ'וסר, הנרי ג'יימס. קיטס, ד.ה. לורנס, ג'יין אוסטין.
את "סיפורי קנטרברי" גיליתי בנכר, ושם גם שקדתי על פענוח האנגלית התיכונה של המאה - 14 (שהיא כמו ארמית לדוברי עברית) - כשעדיין לא ידעתי את השפה האנגלית על בורייה. האירוניה רבת הפנים של ג'פרי צ'וסר והתחכום הערמומי של כתיבתו יענגו אותי בעוצמות של ראשוניות, כמו גם יזניקו את רף הסאטירה בחיי לגבהים בלתי נלאים.
הנרי ג'יימס ימקסם עבורי את ההכרעות הגורליות של דמויותיו, וירטיט בכושרו לנווט מאבקים שונים של כוח - של דמות מול דמות ושלהן בתוך עצמן - כפועל יוצא של המנגנון המוסרי של דעותיו. ד.ה. לורנס ינתח את יחסיו עם אמו ועם הנשים האחרות בחייו בשני רומאנים חדשניים לתקופתו - "בנים ואוהבים" ו"נשים מאוהבות", ובכך יוציא את מיניות האישה הבתר-וויקטוריאנית מהארון;
ג'יין אוסטין תשכלל לי מגוון של שלדי עלילה, המדויקים והמרהיבים בסוגם, כאדריכלית מחוננת של פרוזת-על, ובין לבין אמלא מחברות בחתירתו של ג'ון קיטס אחר לשלמות, ולא אפסיק לדשדש בכוונת המשורר, ולבדוק אם מה שאני חשה מזה זמן זה כמו קיטס או שלא.
כי לאחר שבע שנות כתיבה לאנה פראנק, ופסק זמן בן ארבע שנים בכתיבת יומן, אשוב לפקוד את מחברותי, אלא שהפעם, כמי שבעצמה כמהה לכתוב. רחוקה ממולדתי באופן זמני ואישה ואם בישראל, אני מתיישבת למלאכת תיאור הגילוי שאמי אכן הייתה בשואה. רומאן הביכורים נדחה על-ידי הוצאת ספרים נבחרת. רוחי נשברת, והרומאן נגנז.
המדף פתוח, והנפש מתרוצצת.
לא זכור לי מתי קראתי את "שמיים אחרים" של חוליו קורטאסר, אבל אני זוכרת כמה התרעשתי. מאז כתבתי גם כמה סיפורים קצרים, וניסיתי - ללא הצלחה - לחקות כמה מתחבולותיו, בעיקר את ההיא שמשאירה זנב-התרחשות פרום בסוף איזשהו משפט, וחותכת - במעבר חד - לנושא אחר שתופס פיתוח מואץ, ואז, במפתיע ללא כל הכנה מוקדמת, שואבת את אותו בדל-הזנב לתוך אמצעו של איזשהו משפט,
שמתמזג - מעשה ניסים - עם העלילה הקודמת בהרמוניה תוכנית וסגנונית מלאה.
"חיי נישואים" של דוד פוגל הציג בפני כותב שלא אפסיק להתגעגע אליו כל ימי, וכשקראתי לראשונה את "חמדת" של טוני מוריסון הפסקתי לנשום. מוריסון מצליחה לשלוט בו-זמנית בכל חומרי כתיבתה, והתימות המרכזיות של הרומאנים שלה מתגלמות בכל רמה: מרמת המילה הבודדת ועד למשפט הפשוט ועד למבנה הפסקה הכוללנית ועד בכלל.
בלזאק המם אותי כבמכת פטיש בראש כשנוכחתי לדעת שלא רק זהר וברק סגנוני ועומק ומשמעות התקיימו בכתיבות מעולות מאז ומעולם, אלא גם סופים מהפנטים, כדוגמת סופה של "יצירת המופת הנעלמה" והאניגמטית, שבבת-אחת מהפך אותה על פניה ומזניק אותה לספירות העליונות של הגות האמנות.
פרנץ קפקא קרע את נשמתי ב"היונה שעל הגג", ומכתבו אל אביו אילץ אותי לסרוק את יחסי אל הורי במסרק כינים, והדגיש בי את הצורך - המאוחר, ולשוואי - לעטוף את הכותב המיוסר הזה אל לבי.
סימון דה בובאר חילצה ממני תשואות עם "מוות רך מאד", וגם הבטחה שבבוא היום אכתוב לספרה הומאז', שיתאר את חלקה של אמי בחיי ואת מותה, ושם אסקר גם את צידו האחר של המטבע, כלומר, את מקומה של בתי - שתיבדל לחיים ארוכים וטובים - כמשלימת סיפור יחסי אל אמי (לבובאר, כידוע, לא היו ילדים).
ועוד לא אמרתי מילה על "כיכר היהלום" המופתי של מרסה רודורדה, ולא הזכרתי את נבוקוב של "לוליטה" וספרים אחרים, ומה עם גבריאל גרסיה מארקס וכל הלטינו'ס – בורחס ונרודה ומונטרוסו וקלאריס ליספקטור היחידאית. ואיפה אייטמטוב וקונדרה כשכבר צריך להתוודות שנכון לרגע זה, סלמאן רושדי וסול בלו וברונו שולץ ואפילו פלאטונוב, ועוד ענקי-דרך יחודיים, עדיין לא חצו את הראדאר הספרותי שלי.
ספרים פועלים עליי לפי המשפט האלמותי, כלומר, כמו מתוך אסון; (לבידור סימנתי לעצמי מחוזות-חפץ אחרים); כישראלית חביבה עלי במיוחד 'ספרות מקור', עם עגנון ושבתאי וכל הקלאסיקונים וחיים באר שמגיץ ניצוצות מנשמתי ועוד המון חדשים, מלהיבים, נשים כגברים, כהוכחה ניצחת להיותנו עם הסופרת והספר, נצר לאבותינו יודעי הקרוא-וכתוב וצאצאים מניבים לספר-הספרים.
שירת לאה גולדברג נוגסת באוזניי בנשיכות קטנות כמו החתלתול שזה עתה למד לנעוץ את שיניו לתוך עקב בעליו, וכך גם אלתרמן, ונתן יונתן הצעיר, ורוני סומק ועמיחי. אליהם אני הולכת לרחוץ את נפשי כשאני טובעת בים של פרוזה. לעבור בשערו של ספר ולהגיח מכריכתו האחורית אחרת זהו נס שלא מתרחש כל יום;
לאחרונה זה קרה לי עם "מות הנזיר" של אלון חילו, ועם ספרות עיון שזרקה אותי רחוק - "על המקום" של זלי גורביץ,' (שהביא את "הידעת את הארץ שם פורח הלימון" של יגאל שוורץ ואת "הצבר: דיוקן" של עוז אלמוג, בחינת חבר מביא חבר). ועדיין אינני קוראת מספיק, והספרים - הממשיים והמטאפוריים - מתגבהים אצלי בערימות, כי במדינה שהיא מעצמה ספרותית לכל פועל דבוק סופר.
ועד שאשתלט על כמה מהחדשים וגם על חובות ישנים, ("החיים כמשל" של פנחס שדה ו"שכול וכישלון" של ברנר) גם אני כבר חוטאת בגלוי; עם יציאת "כל מי שאהבה" (בהוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד, ובשיתוף קסת בעריכת יובל שמעוני) סוף-סוף נפתחו שערי החטא המופלא הזה גם בשבילי.
נא להמתין לטעינת התגובות
