קלרה חורי: נדפקתי מכל הכיוונים
קלרה חורי מדברת בשלוש שפות במשפט אחד, מתלבשת בסטייל אירופי, מבשלת אוכל צרפתי וחולמת על הצגת יחיד שתרוץ בעולם. ובכל זאת, הלחימה בדרום הצליחה לפרוץ את הבועה שבה בחרה לחיות: "זה מורכב וקורע, בימים כאלה תחושת הזרות שלי בתוך שני העמים היא מאוד ברורה". זהות במלכודת
קלרה חורי צילום: אלון שפרנסקי
"אני לא יודעת מאיפה זה בא", היא אומרת. "שלוש השפות תמיד היו בי, אין לי שפה אחת חזקה. למדתי הרבה מהטלוויזיה ואולי גם קצת מאבא שלי, שהשריש בי את האנגלית כי הוא למד באנגליה. מרוב הבלבולים בשפות אצלי, אולי יותר נוח לי לדבר אנגלית, זה שם אותי כזה באמצע. המוח שלי פשוט עובד בשלוש השפות, זו מין ערבוביה כזאת".
הערבוביה הזאת מייצגת נאמנה את אישיותה של חורי. נדמה כי היא עדיין לא החליטה אם בתוך כל הבלגן המזרח תיכוני הזה, עליה לתפוס צד שהוא צודק בעיניה, או שהיא מעדיפה להשקיף מהצד ולדאוג לעצמה. מה שבטוח, היא ממש לא אוהבת את זה שבראיונות מתייחסים להיותה "השחקנית הערבייה". "אין מנוס מזה", היא אומרת, "אני ערבייה, אבל תופסים על זה טרמפ. יעני, יש עניין. אני לא יכולה להביא סנסציות או חוויות לא נעימות, ולפעמים אני מרגישה שזה מה שמחפשים".
חורי, ילידת חיפה ובתו של השחקן מכרם חורי, למדה קולנוע באוניברסיטה הפתוחה ואחר כך משחק ב"בית צבי". היא שיחקה ב"תיאטרון חיפה" וב"הבימה", אבל לדבריה, הכי הייתה רוצה איזו הצגת יחיד טובה, שתוכל להציג בשלוש שפות ולנסוע איתה בעולם. בכלל, משהו אצלה מתעקש להיות קוסמופוליטי. לא מזוהה.
"זה מתוך ניסיון חיים, אחרת אני לא אשרוד", היא אומרת, "אם אשים את עצמי בנישה אחת ובהגדרה אחת, אין לי צ'אנס. ברור שהעובדות קיימות - אני ערבייה, אני 'הבת של', אני אישה עצמאית שעד הגיל הזה, 32, לא התחתנה - אבל זו האמירה שלי, שאני לא תלויה באף אחד ובשום דבר. אני לא רוצה להישאר בנישת תפקידים של אישה ערבייה, כי איפה אוכל להתפתח שם? האמן שבי יותר חשוב. הלאה, הלאה, הלאה. תפקידים, נקסט. מזה אני חיה ומזה הנפש שלי חיה. כשאני לא עובדת, אני במצב לא טוב. אני מתעקשת שאצלי זה לא יהיה אישיו".
הבחירה הזאת שמה אותך בעמדה של זרות מול כל הצדדים.
"אולי, אבל זו הבחירה היחידה שיכולתי לעשות, היא משאירה אותי חיה. האינדיבידואליזם שלי מאפיין אותי מגיל צעיר. אני לא מרגישה נוח במסגרות. אני לא מוצאת את עצמי בעולם הזה ולא מרגישה שייכת לשום דת או מסגרת. פרצתי את כל המסגרות כדי להיות מי שאני היום. הייתי נכנסת למסגרות ונורא רוצה להיות חלק ממשהו, ובכל פעם, אחרי שנה, הייתי מרגישה חנוקה ובורחת מזה.
יצאתי מהבית בגיל 18, הלכתי ללמוד קולנוע, כי כבר היו חתנים והתחילו השידוכים ואני רציתי לחיות לבד. יש לי יצר חזק מאוד לשבור ולהרוס, למרות שעם השנים התמתנתי קצת. הדבר הראשון שיצא מפי כשהייתי ילדה היה שאמרתי לאבא שלי 'אינתי כאלב', אתה כלב, כי הוא ניסה להאכיל אותי בכוח.
החינוך אצלנו בבית היה מאוד פתוח, אבל עדיין היה לי תמיד צורך בעצמאות ובעולם משלי. חשוב לי להיות חזקה. אני לא פורקת על המקום, אלא מחזיקה הרבה עד שאני מתפוצצת. זו פשוט מין אישיות תובענית שכזו. לא להישבר, לא להישבר".
שגרה זה רע
כראוי למי שאינה מסתדרת עם מסגרות, הצהירה חורי בעבר שהדבר נכון גם לגבי יחסיה עם גברים וכי היא תמיד משתדלת לחתוך לפני שהם חותכים. "הייתי פזיזה, מעיפה ישר, אבל זה משתנה. כשאת עוברת את גיל 30 ומתחילה לדאוג שתישארי לבד", היא צוחקת, "אבל ברצינות, זה פשוט עניין של טיימינג, בסוף פוגשים את האיש הנכון בזמן הנכון".
למרות האופטימיות
שחורי מפגינה, ולמרות שהיא אוחזת כבר שלוש שנים בבן זוג יהודי, מעוז אלונים, השף והבעלים של מסעדת "הבסטה" בתל אביב (ועל זה היא לא מוכנה לומר מילה), כשנפוצו שמועות בתקשורת על חתונה, היא מיהרה להכחיש אותן בתקיפות. ניכר בה שהיא לא ששה להתחייב ולהכריז על חתונה, ושהפיכחון הכמעט ציני שלה תופס גם בנוגע לזוגיות.
קלרה חורי בפרשת השבוע צילום: מתוך התוכנית
ולכן קשה לך לדבר על חתונה?
"כן, כי בסוף זה משהו שהמשפחות עושות בשבילן. מה, נתחיל עכשיו לרקוד? קשה לי עם ההצהרות הכובלות האלה, ששמות אותך במסגרת. אפשר להיות ביחד בלי להתחתן. לפחות עד שרוצים ילדים, כי לזה כבר צריך מסגרת מבחינה חוקית".
ילדים זו כבר מחויבות. מפחיד?
"כן, כי אני בעצמי עוד ילדה. אני לא חושבת על זה עכשיו, למרות שאני כבר בת 32, אז צריך. לתחושתי, אני צריכה עוד להתבגר וגם להבטיח עתיד כלכלי ומקצועי, כדי שאהיה בטוחה שגם אם אקח חופשת לידה, יהיה לי לאן לחזור".
אגב, קריירה, הסיבה הרשמית לפגישתנו היא עלייתה הצפויה של העונה השלישית של הסדרה "פרשת השבוע" של "הוט", בה מגלמת חורי רופאה שחווה בעיות בחיי הנישואים. את בעלה בסדרה מגלם השחקן קאיס נאשף. "קאיס מאוד שקט, טבעי מאוד במשחק שלו. אני לומדת ממנו המון", מפרגנת חורי. "אני גם אוהבת את זה שבדמויות שלי ושל קאיס יש עוד אלמנטים של החיים חוץ מהעניין הערבי, זה שומר על הדמויות מלהיות סטריאוטיפיות".
נאשף נחשב למהמם. סקסי בעיניך?
"קשה לי להסתכל עליו ככה. אני רואה אותו כמו אח. אבל עם כל פרטנר למשחק אני משתדלת תמיד למצוא את הדבר הפנימי המושך".
עם כל הכבוד לפנימיות מושכת, חורי עצמה ידועה כאחת ששמה דגש גם על הצד החיצוני, ונחשבת לאחת המתלבשות המוקפדות והמקפידות. "אני רוצה למחות", היא צוחקת, "אני לא עד כדי כך בעניין של בגדים. אני אוהבת להיראות במיטבי, מסודרת וכאלה, אבל לא מגזימה. חוץ מזה, אני ענייה, אין לי כסף לבגדים מפוארים. אגב, כבר בגיל חמש, כשהייתי הולכת עם אמא לקנות נעליים, הייתי בוחרת בפריט הכי יקר והכי נוצץ, נעליים עם לכה".
טוב, נו, ערבייה...
" תיזהר", היא מתפקעת מצחוק.
והתשוקה לנעליים?
"כמו כל אישה, אבל הפסקתי עם זה כי הן סתם יושבות בארון. הגעתי להחלטה שעדיף נעליים נוחות.
יקרות, אבל נוחות".
סוג של פנטזיה
חורי משדרת תחושה שהיא לא מפה. לא באמת. שהדביקות שלנו, ההתלהמות, הבהמיות - ממש לא בשבילה. היא במקום אחר לגמרי, בבגדיה המוקפדים, בגינוניה המאופקים, באוכל האיטלקי או הצרפתי שהיא מיטיבה לבשל ומלווה תמיד ביין איכותי. ואולי הסגנון הזה שלה מבטא גם סוג של החלטה, מעין שריון, משהו שמפריד בינה לבין החברה שבתוכה היא חיה בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית.
קלרה חורי צילום: אלון שפרנסקי
את לא רוצה להיות יותר קרובה למסורת?
"הייתי רוצה לשמר את היופי שבמסורת. לאחרונה, אני מנסה לחזור למתכונים של סבתא שלי, לשנן אותם שיישמרו. השנה שמתי בבית עץ כריסמס ומתנות, כי זו מסורת יפה גם בלי להיות דתייה. תכלס, אין לי את זה כל כך, אני תוצר חדש. גם האחים שלי כאלה. אבל חשוב לנו מאיפה באנו, וכשיש מלחמה ואנשים חפים מפשע נהרגים - אז זה העם שלי, אני חלק ממנו ואני מזדהה איתו. אני לא מזדהה עם טרור ואלימות כמובן, אבל זה כואב לי".
אז המציאות בכל זאת פורצת את החיים בבועה.
"עבורי זה מורכב וקורע. בימים כאלה תחושת הזרות שלי בתוך שני העמים היא מאוד ברורה. מצד אחד, אתה רוצה לעמוד לצד העם שלך, ומצד שני, אתה רואה טוב מאוד את הפונדמנטליזם הדתי שהורס את העם והעולם. בכל פעם שאני רואה או שומעת את חמאס מדבר, אני מקללת את האמ?אמא שלהם. ובכל זאת, ההרג של כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע פשוט נורא.
כואב לי מאוד על האנשים בשדרות, אבל מה שקרה בעזה מבחינת מספר ההרוגים - ילדים, נשים וזקנים-זה פשע נגד האנושות. צריך לעצור את שפיכת הדמים. ישראל חוזרת לנקודת האפס וזה לא מוביל לשלום עתידי באדמה המקוללת הזאת".
קלרה חורי צילום: אלון שפרנסקי
ולמרות זאת, את משדרת: אני עושה מה שטוב לי כי אני לא מאמינה באידיאולוגיה מספיק כדי להיסחף.
"אני במצב בעייתי. היה במאי מצרי, יוסוף שאהין, שרצה לקחת אותי לסרט כי חשב שאני פלסטינית. הוא גילה שיש לי תעודת זהות ישראלית וביטל את ההצעה. לפני שנה נסעתי למרוקו, וכשראו שאני ישראלית לקחו לי את הפספורט ליומיים. כל כך נבהלתי - לך תוכיח שאתה ערבי. התחלתי להגיד בערבית: אני פלסטינית, אני ערבייה. לא האמינו לי. הלוואי שהיה לי פספורט אחר, היה יותר קל בחיים. בחו"ל אני לא מספיק ערבייה, פה אני יותר מדי ערבייה. נדפקתי מכל הכיוונים, אז בוודאי שאני דואגת לעצמי".
לא רק לעצמה חורי דואגת, כי אם גם לחברתה הטובה מירה עוואד, שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, לצידה של אחינועם ניני. אנשי רוח ערביים פרסמו לאחרונה בתקשורת מכתב שקרא לעוואד לסרב להופיע.
"הלוואי שיגיע היום שבו יהיה אפשר לשיר למען השלום", אומרת חורי, "למירה יש ראש על הכתפיים ואעמוד לצידה בכל החלטה שתיקח. אני מבינה את המכתב, ואכן קשה לייצג מדינה שמבצעת בלי הרף פשעי מלחמה נגד העם שלך. מדינה יהודית שלא מכירה בעם אחר. אכן אנחנו במצב דפוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
