דני, צלם חובב, חולון
תערוכה חריגה חוזרת לבוגרי מחזור 1998 של המחלקה לצילום במכללת הדסה, ובוחנת מה היה הפריים הכי טוב שלהם בעשור האחרון. המסקנה: לא במקרה רובם לא במקצוע
לפני כשלוש שנים פתחו השניים בשכונת מונטיפיורי המפויחת שבתל אביב את מרכז צילום בעם. "מרכז לתרבות הצילום", כהגדרתם, המספק קורסים וסדנאות וחללי עבודה להשכרה. במקום פועלת גם גלריה, קטנה בלשון המעטה, בעלת תקרה נמוכה במיוחד ורצפה מבוקעת שמוכרת בעיקר ממוסכים שכמוהם יש הרבה בסביבה. בכל הזמן הזה שהוא קיים, "צילום", אם להיות עדינים, לא זכה להרבה זמזום סביבו.
בימים אלה מוצגת בגלריה תערוכה המכנסת מחדש את בני המחזור של בראל ושועלי, ושל השותפה להפקה, עינת עריף-גלנטי, שכבר הציגה בה בעבר הלא רחוק תערוכת יחיד. מדובר בסך הכול ב-27 מתוך 29 בוגרי מחזור 1998 אשר נענו לאתגר: להציג את "הפריים הכי טוב שצילמתי בעשר השנים האחרונות".
התוצאה רחוקה מאוד ממצוינות. בשל התנאים, התצלומים תלויים בצפיפות שגובלת בפסיפס, והם לא חושפים שום פספוס רציני של הצילום הישראלי. אמנם אי אפשר לשפוט אף אחד על פי פריים בודד, אבל עושה רושם שרוב הבוגרים שהמשיכו להתמקצע בצילום, כמו בראל ושועלי ומספר צלמי עיתונות שיצאו מהמחזור הזה, נשארו בתחום כי יש להם מה להציע; השאר לא ניחנו באיכויות יוצאות דופן, הן מבחינת הביצועים הטכניים והן ברמת התחכום התוכני.
יוצאת דופן בהקשר זה היא טלי רובינשטיין - "מצלמת, יוזמת מפתחת ומורה בקורס לתשבצי היגיון לקשישים", על פי הדף שמדווח על עיסוקם הנוכחי של הבוגרים-שדווקא כן עושה חשק לראות ממנה עוד. גם אם הנוף המרוט שלה הוא סוג של קלישאה חבוטה, הוא בהחלט מטוגן, פוטוגנית, היטב.
אבל אפילו שהעבודות עצמן לא מספקות תחושות החמצה, מדובר בתערוכה שהיא יוזמה ברוכה ומקורית (לא זכורה לי תערוכה קודמת שהייתה מעין
תמצאו שם "מנהלת משרד עורכי דין ומתגעגעת לצילום", "טבח פלוס", "ספרנית בבית ספר תיכון עמק החולה בכפר בלום", "הבעלים והמנהל של סקיורינט-ייבוא, שיווק והתקנה של מערכות אבטחה מתקדמות", "מתאמת ומטמיעת מערכות מחשוב רוחביות בעיריית ירושלים", "מפיקת חוגים ופעילויות לילדים ומבוגרים" ועוד.
רשימת ה"ואלה שמות" הזאת היא למעשה התערוכה האמיתית, ובמובן הזה, גם תערוכה חשובה. תערוכה שמנכיחה משהו שאנחנו בדרך כלל מעדיפים לשכוח. וזה שכל תערוכת בוגרים היא הטלת ביצים שרק ספורות מהן שורדות. זה שכל מוסדות הלימוד לאמנות הם גם סוג מסוים של חוות לפיטום ולשחיטת חלומות. זה שהחיים, בכלל, הם אגם שבאיזשהו שלב קופא, וכולנו כאן בתפקיד ברווזים.
באוסף המאמרים המופתי "הכד מטנסי", שיצא לפני חודשים ספורים, כתב מאיר אגסי את הדברים הבאים: "אצל (כריסטיאן) בולטנסקי 'הזיכרון' הוא גם כוח מאגי וגם כוח פורמלי, מושגי, חלק בלתי נפרד מזרם התודעה הטבעי.
"כאשר האמנזיה קורסת, האמנות מייצרת מסגרת ומבנה מוחשי לאותו דבר בלתי ניתן למימוש: מיתוס הילדות, המיתוס האובססיבי של הזמן האבוד.'הזיכרון' הזה מעלה אל פני השטח את האפשרות שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו איזה ילד מת - הילד שהוא היה".
בתצלומים של רבים מבוגרי מחזור 1998 של המחלקה לצילום בהדסה מככבים עכשיו ילדים. על פי הטקסט, הנושאים שהעסיקו אותם בתקופת הלימודים היו שונים בתכלית. כך, למשל, אצל יערה גור אריה קופשוס ("מלמדת צילום במכללת עמק יזרעאל וצילום בעם") שצילמה ילד ישן-מעולף עם סימני מצעים שכמו נצרבו לו לתוך השכם;
שישה מלוכסנים גפרוריים, חשופי פלג גוף עליון, שממררים בבכי בשעה שהם תלויים באוויר, נאחזים בכל הכוח בקורת מתח שמאיימת לקרוע מהם את הידיים. אפשר להניח שריבוי הילדים בתערוכה נובע מהעובדה שרוב המשתתפים בה הפכו במהלך העשור שעבר עליהם להורים.
אולי גם משום שהם רצו להגיד לנו משהו מעבר. משהו על אותם ילדים מתים שהם נושאים בתוכם. הילדים שהיו. אולי לא.
"הפריים הכי טוב שצילמתי בעשר השנים האחרונות", קבוצתית , צילום בעם. עד 19 בפברואר
נא להמתין לטעינת התגובות
