רקדניות לה לה לה סטפס בעלות כנף
מהירות, מדויקות, חדות כגבישי קריסטל - רקדניות לה לה לה יומן סטפס הופכות ב"אמג'ד" לציפורים של ממש. התוצאה היא הומאז' לשלמות הקלאסית
בעומק הבמה הנגנים, שני כנרים, צ'לו ופסנתר. המוזיקה היא מתוך אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, לא בדיוק כפי שאנו מכירים אותה, אך המוטיב הידוע מזדמרר. ערב. ואז עולות הרקדניות. הן מהירות, חדות כגבישי קריסטל, מדויקות, בתיאום מוחלט עם בני הזוג.
שפת התנועה קלאסית לגמרי, אך המהירות העצומה, כאילו מגולמת המוזיקה בגופן של הרקדניות, תו לתו, הופכת אותן לציפורים - לא רק נפנופי הזרועות ההופכות כנפיים, שוב ושוב, אלא גם התנועה של בן הזוג, העוצר שוב ושוב את הרקדנית כציפור במעופה, הרחק ממנו.
היצירה "אמג'ד" של אדוארד לוק היא תמצות וחזרה דימיונית אל מעמקי היצירות הקלאסיות של הבלט - אגם הברבורים, היפהפייה הנמה. הוא מעצים את הנושא של אגם הברבורים - אהבה בלתי אפשרית של הנסיך זיגפריד לאישה שהיא ברבור מכושף, ובגידתו בה עם ברבור שחור, שאינו אלא הונאת המכשף הרשע בניסיונו לשלוט בעדת הברבורים, שרק אהבת אמת יכולה להצילה.
הגילום הכפול בדרך כלל של הברבור הלבן הטהור והשחור המפתה ברקדנית אחת מקבל כאן היבט חזותי סוחף. הבמה כולה שחור?לבן: מחוכי הנשים בשחור, הגברים בבגדי יומיום שחורים, והתאורה היא מלאכת מחשבת של אפלה והארה לבנה, בעיגולים על הרצפה הנוצרים על ידי זרקורים חדים, המאירים באלכסון את החלל השחור, נכבים לרגע ומשמשים כדגש פתאומי, כברק.
הרקדניות יוצרות תבניות מדויקות המתחלפות כהרף עין, אזכור ל"כור דה בלט", אותן קבוצות של רקדניות הנעות באחידות מוחלטת על הבמה, חסרות פנים. כאן מוארים חלקי גוף, בדרך כלל זרועות, כתפיים, רגליים-שהן דיבור משל עצמן: חזקות, ארוכות, כל תנועה שלהן מלאה פרטים עד קצה היכולת, והן רוקדות על בהונות, המוסיפות עוד חדות ודיוק למחול.
מדי פעם יש ציטטות מדויקות של המחול המקורי של מריוס פטיפה, אך נפנופי הזרועות-כנפיים של רקדנית גדולת ממדים מוסיפים משהו שקשה לקרוא לו אירוניה, אך אולי הוא רמז לאבסורד הבסיסי של הדימוי הברבורי, או מסירות, על סף הפנוט, לאותה הזיה של המאה
מדי פעם מסתיים קטע בתנועה אחת של קפיאה, שהיא כמו סיכום של הסיפור, של האסוציאציות העולות ממנו, כמו שש הנשים על הרצפה, מקופלות מעל הרגל הארוכה, הזרועות גם הן מושטות מעבר לראש השמוט-ומי זו אם לא פאבלובה בברבור הגווע, להרף עין, כדי להיעלם ולחזור למאגר הדימויים של התרבות.
דיסקיות הירח חוזרות וצונחות, אך הפעם אפשר להבחין שעליהן דמויות עטופות בשרכים וענפים, אופליה ורומיאו ויוליה, אהבה ומוות ושיגעון, נער ונערה צפים בסבך, מותם הופך אותם לנצחיים, גופם עשוי עכשיו זהב עתיק, מתקלף.
בקטע מסוים יוצאים הנגנים אל הבמה ומנגנים מול הרקדנים כאילו מדברים על לבם, מעודדים את סערת המחול, את הלהט של המתרחש. גם כאן ההתרגשות, הדיוק והכוח מעוררים מחיאות כפיים של הקהל הקשוב.
העיבודים (גאווין בריארס, דיוויד לאנג) של היצירות הידועות הם מלאכת מחשבת של הליכה מן המקור וחזרה אליו, במינונים שתמיד מותירים את עוצמת המוזיקה המקורית, הידועה, אך עוטפים אותה ברשת מדהימה של עכשוויות, אם לומר את זה בשפה לא מקצועית.
דואט של שני גברים הוא עוד שיא לא צפוי בתוך המארג השחור-לבן הזה. האור יורד לכדי דמדומים בריקוד מלא חושניות, ארוטי רק בגלל עוצמת הוואלס, ואחר כך חוזרת המוזיקה שנעלמה בהדהוד משובש, כמעט בחשיכה, אור דמדומים כמו בזיכרון. האפלה, באופן פרדוקסלי, מאפשרת לראות תנועה יותר מאשר את הגוף, משהו שביל פורסייט גילה מזמן.
בפעם הראשונה בערב מוארת כאן הרקדנית זהובת השיער באור חם, בפעם הראשונה הגב מתפתל. כאילו גמר היוצר אומר לתת לבלט הקלאסי את המחווה הסופית, הומאז' לשלמות.
"אמג'ד", להקת לה לה לה יומן סטפס, כוריאוגרפיה: אדוארד לוק, קנדה. המשכן לאמנויות הבמה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם