בנג'מין באטן הורג את הזמן
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", סיפורו של שפן ניסיונות אנושי לשעון שמחוגיו הולכים לאחור, סובל מעודף התחכמויות. שלא לדבר על כך ששלוש שעות הן זמן ארוך מדי לסרט, ולא משנה מאיזה כיוון

כמה אלפי שנים לאחר שהספינקס אכלה אותה מאדיפוס השנון, מנסה בנג'מין באטן, גם הוא תינוק שהושלך על ידי הוריו, לאתגר את הנוסחה החידתית של המפלצת הקדמונית ההיא. קודם מהלך באטן על שלוש, עובר לשתיים וסופו שגומר על ארבע. באטן, גיבור הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", נולד כשהוא כבר בן 80, ובמהלך כל קצובת חייו הוא נסוג לאחור, עד שמתגלגל לגופו של רך שזה עתה נולד.
בניגוד לאדיפוס המבוגר, שבדרכו להתאחד מחדש עם גופה של אמא, הורג את אבא, מול באטן ניצבת אג'נדה אחרת. אף היא, בדרכה המתעתעת, תשיב אותו אל הרחם החמים - לא של אמא המתה, אלא של דייזי, הנערה האהובה שחומקת ממנו כשהוא צעיר, כלומר זקן תרח, נעתרת לו כשהוא כבר בגיל העמידה, כלומר בשנות ההתבגרות שלו ואוספת אותו אל חיקה, כשהוא כבר ישיש, או במילים אחרות, תינוק בן יומו.
התעתוע הזה, שמציב זה מול זה שני כיווני זמן מנוגדים היוצרים פרדוקס עלילתי, נובע-כך נאמר בסצנה הפותחת את הסרט-מפועלו של שען עיוור, שבנה את המפואר שבשעוני הזמן החדש, כשמחוגיו נעים לאחור.
באטן, שבדיוק בזמן חנוכת השעון ברוורס, הגיח לאוויר העולם, נבחר לשמש כשפן ניסיונות אנושי לבדיקת האפקטים הנלווים לפעילותו המבולבלת של הזמן. כמו שהנביא טרזיאס-איש המיתולוגיה היוונית שידע את האמת העגומה על אדיפוס-היה עיוור, כך גם השען שכיוון את כיוון חייו של בנג'מין באטן האומלל והמאושר שבאדם.
הסיפור הולך כך: בשלהי שנת 1918, מיד לאחר שנבנה השעון ההולך לאחור, נולד תינוק בניו אורלינס. באותו היום חגגה העיר כולה את סיום מלחמת העולם הראשונה, אך אמא באטן, אמו של בנג'מין, לא יכלה לצרף את קולה לצהלה הזו. היא מתה בזמן הלידה. בעלה, אדון באטן, יצרן כפתורים מדופלם, העיף מבט בתינוק המצווח ונתקף חרדה משל עצמו. לעולל היו פני ישיש והאב הבלתי מאושר העדיף מיד להיפטר ממנו, כשהניח אותו למרגלות בית אבות מקומי.
התינוק הזקן גדל בין זקנים. בעוד הם מתים בזה אחר זה, הוא הולך ומצעיר. עם השנים הוא צולח את האירועים
הסיבה העיקרית שבגינה בנג'מין מחזיק מעמד לאורך טלטלות הזמן והגוף היא כמיהתו הבלתי ניתנת לערעור לדייזי, רקדנית בלט שאותה פגש בפעם הראשונה כשהיה ילד כבן 70 והיא הייתה אז ילדה בת חמש. עם ההתקדמות המנוגדת של זמניהם, קרה שהשניים הצליחו להיפגש כשהפרשי הגיל ביניהם סבירים יותר, ואפילו נולדה להם בת משותפת.

ואם המשוט של באטן על פני ההיסטוריה האמריקנית במאה ה-20 נשמע מוכר למישהו מהקוראים, הרי זה משום שאריק רות' אחראי לתסריט. אותו רות' שבשנת 1994 כתב את "פורסט גאמפ", שבעיקרון זהה למסופר ב"בנג'מין באטן".
שם הגיבור הדפוק-קצת-בראשו והחולם-תמיד-על-הבחורה-האבודה-שלו, נישא על גלי ההתרחשויות החברתיות בארצות הברית. דומה שההבדל היחיד ביניהם הוא שבאטן עושה זאת במחצית הפותחת של המאה ה-20 ואילו גאמפ מתרכז במחצית השנייה של המאה הסוערת הזאת.
בשני הסרטים נצמד רות' אל נוסחת הגיבור התם והבלתי יוזם, זה שהאירועים משפיעים עליו, זה שדרכו ניתן לצפות בדברי הימים של אמריקה כאילו הם לא יותר מסרט לכל המשפחה. הן גאמפ והן באטן הם כלי משחק יתומים וחסרי הגנה, הסרים למרותם של חוקי טבע שרירותיים.
בסרט החדש רות' אף הולך צעד קדימה עם הרעיון הזה, כשהוא כולא את הסיפור המקיף בתוך ההתרחשויות הקטלניות של סופת ההוריקן קתרינה, נקמת האלים, שהרסה את העיר ניו אורלינס, מקום התחוללות העלילה המפותלת. כן, גם רות' מכיר כמה טריקים שנתלשו מדפי המיתולוגיה היוונית.
יותר מדי התחכמויות בסרט ארוך מדי (כמעט שלוש שעות אורכו). הדיבורים סביב הפקת "בנג' מין באטן" נמשכו כשני עשורים, ובמרוצת הזמן אוזכרו שמותיהם של סטיבן שפילברג, רון הווארד וספייק ג'ונז כמועמדים לוהטים לביים את הפנטזיה המתגלגלת הזאת.
בסופו של דבר, דיוויד פינצ'ר הוא שביים את הסרט. פינצ'ר, שברקורד שלו רשומות עבודות כ"שבעת החטאים", "המשחק", "מועדון קרב" ו"זודיאק", הוא קולנוען שהיטיב עד כה לתעל את החוכמולוגיות שלו אל סרטי אקשן מאתגרים. מכל הבחינות, לבד מממד ההתחכמות, "בנג'מין באטן", המצולם בגוונים בהירים, שונה לגמרי מיצירתו המוקדמת יותר, האפלה והגותית כל כך, של פינצ'ר.
הכאילו תחכום בסרט החדש הוא פועל יוצא מהנרטיב המשונה-אופני הסיפור המזגזגים-שרות' ופינצ'ר מתיימרים לעצב פה. אישה כבת 40, המלווה את אמה אל מותה, מקריאה באוזני האם הגוססת דפי יומן שכתב אותו באטן. הדפים עוסקים בעיקר באישיותה של הגוועת. כלומר, של דייזי. כלומר, של אמא של בתו של באטן. כל זאת על רקע נשיפותיה של הסופה קתרינה.
תחכומו האמיתי של "בנג'מין באטן" נעוץ בנוכחותו המתמדת של בראד פיט במרבית הסצנות בסרט. פיט הוא באטן במרבית שנות חייו. צילום ישיר, לצד תעלולי איפור כבד, טריקים דיגיטליים, פוטושופ ותעלולי מחשב שונים, מאפשרים לפיט להיות בה בעת גם ישיש מופלג וגם נער בן 16.
כשהוא מגלם את באטן בגילאים העולים על 50, הושתל דיגיטלית הפורטרט המאופר שלו על גוף של שחקנים מבוגרים. כשהוא נדרש לעשות את הגיבור הנסוג מגיל 50 אל עבר גיל 30, הוא עושה זאת כמקובל בקולנוע-באמצעות מסיכות איפור כבדות או בלעדיהן. כשהוא צולל אל עבר גיל ההתבגרות נדרשת שוב התערבותם של אשפי הדיגיטציה, ההופכים אותו לאותו פיט מהזמנים של "תלמה ולואיז".
ואותו כאב ראש כאשר ניגשו לטפל בדייזי, כלומר בשחקנית האדמונית קייט בלאנשט, שבמהלך הסרט גם מניפה רגליה בפירואט אלגנטי וגם גוססת בצל קתרינה. מי אמר שרק לצופים קשה? גם לגרפיקה הממוחשבת יש צרות משלה.