בריאן ואנני שופטי עליון
כשאמנים קוראים קריאות בגנות ישראל, זה מבלבל, אבל אחרי הכל, אפשר להבין למה זה קורה. לא קל להיות מוזיקאי בבאר שבע בימים אלה, תשאלו את יוחנן קרסל, ואמיר לאזרוב הוא דון קישוט של דיסטורשן - שלוש נקודות
הניסיון להבין מדוע-לנוכח הריחוק האובייקטיבי שלהם ממוקד ההתרחשויות - לגיטימי שידברו כך. ובמילים אחרות-הם בסדר, אנחנו בסדר, כולם בסדר. אלא שאז צץ לו, כמפציץ חמקן ומיומן, השלב השלישי. הכעס. מי הם חושבים שהם, לעזאזל.
למה לא שמענו מהם ציוץ כששדרות הופצצה במשך שנים? היא עושה את הכול כנקמה בגרוש הישראלי שלה. והוא, בכלל, חת'כת פסיכי שצריך לעמוד למשפט האנושות בגין המצאת האמביינט. וגו'. אבל כעת, עם שוך הזעם, מתגנבים הספקות.
רגע, רגע. ואולי יש משהו במה שהם אומרים? אם נצא מהנחה סבירה שלנוקס ואינו אינם חוטאים באנטישמיות, ונוסיף לתבשיל את העובדה שמדובר באנשים אינטליגנטיים ומודעים פוליטית, אזי קשה להאשים אותם בבורות, או בכניעה לשטיפת מוח. מה שלוקח אותנו לעבר השלב החמישי, והאחרון.
פשוט תעבירו רגע לסקיי ניוז או לסי-אן-אן. לא תאמינו איזו מלחמה מתרחשת כרגע בעזה, בחיי. אתם לא שומעים עליה, ולא מניחים לכם לראות אותה. מה פתאום. המלחמה, בגרסת הטלוויזיה הישראלית, היא נינט טייב וצביקה הדר העושים דרכם ב"מונית הכסף" כדי לחלק מתנות לתושבי הדרום. לא ילדים פלסטינים מרוטשים. אבל הנה מגיעות התמונות האלה שוב. נופלות על ראשי כמו זיכרונות. נופלות על ראשי כמו רגש ישן. וארור.
יוחנן קרסל, אושיית אלטרנטיב באר שבעית, הוציא אלבום סולו ראשון ויפה, העונה לשם האירוני בעליל "אושר". שירים קטנים, מונעים ברגש גדול ועטופים יפה בידי דויד פרץ. אהבתי במיוחד את "נער פוסטר במכבי", המנונם הלא רשמי של העומדים בצל, "בלי גאווה בחלון ראווה".
קרסל הוא לא האמן הדרומי היחיד שפעיל כרגע. ע"ע מריונטה סול. עובדה שגרמה למספר יחצנים מצטיינים לנסות ולחלץ איזה יהלום מהגיהינום. "למה שלא תעשו כתבה על
לא קל להיות מוזיקאי כרגע בבאר שבע. אבל האמת היא, שלא קל להיות בכלל כרגע בבאר שבע. מוזיקאי עוד יכול לנגן ולכתוב בחדר המוגן. ומה יעשה, נאמר, הילד ההיפראקטיבי? ככה זה, כשעל הניגונים היפים שעולים מהדרום השתלטה ההפקה הצינית של היחצנים מתל אביב.
אמיר לאזרוב הוא דון קישוט של דיסטורשן. גם אחרי כישלון שני אלבומיה של להקתו, נקודות נעלמות, והגורל הדומה שציפה לאלבום הסולו הראשון שלו, הוא ממשיך לנסות ולתת בראש. בניגוד מוחלט לשם אלבומו החדש: "לדעת לעזוב".
שמונה שירים קצרים, רועמים, עצבניים, לא חברים. "גסי הרוח מכתיבים תרבות של תחת", הוא צועק, "הם ממלאים ת'ילדים כאן בקדחת". מה שנכון. לשמוע ולהיזכר מה רוקנרול אמיתי אמור להיות, בניגוד לרן דנקר בז'קט ג'ינס.
נא להמתין לטעינת התגובות
