שבחים לכתר על ברקפסט בטיפנ'יס
הקורא העברי זכה לאחרונה בתרגום מחודש של הנובלה המפורסמת "ארוחת בוקר בטיפנ'יס" של טרומן קפוטה. הספר הנושא את שם הנובלה כולל סיפורים נוספים של הסופר האמריקני. זהו ספר שניתן לאכול איתו, לעשן איתו, לשתות כוס ויסקי או לרוץ איתו לקניות
הנובלה "ארוחת בוקר בטיפנ'יס" נכתבה על-ידי טרומן קפוטה, מהסופרים המרתקים של המחצית השניה של המאה העשרים, בשנת 1958. כמו במקרים רבים של יצירות שמתורגמות מחדש לאחר שנים בהן לא ניתן היה להשיג אותן, הייתה יכולה גם היא להישכח בזרם הכתיבה העדכנית המציפה את המדפים.
האם עורכי ההוצאות מחויבים להשיב נשכחות מתהום הנשייה הספרותי? סדרת "נובלה" של הוצאת "כתר" מנסה לענות על שאלה זו באמצעות מספר יצירות ספרות של מופת מודרנית. ארוחת הבוקר המפורסמת מתווספת כך לווידויה המרגש של סימון דה בבואר שראה אור בשנה שעברה והיא נקודת מעבר מעניינת למפגשים עתידיים עם זיגפריץ לנץ המלחמתי וקייט שופן שופעת העדינות.
בנוסף לכך, "ארוחת בוקר בטיפני'ס" הינה הנובלה הראשונה מתוך מפעל ספרותי חשוב שמובילה עורכת הקלאסיקה של ההוצאה, יערה שחורי, של הוצאה מחודשת לכתבי טרומן קפוטה.
על אף שזכתה לביקורות מעורבות עם הופעתה, הצליחה הנובלה לשמור על חינה גם ממרחק זמן של חמישים שנה. סיפורים אחרים מאותה תקופה איבדו מקסמם למרות שזכו להצלחה, ואילו הולי גולייטלי של המאה העשרים ואחת עודנה מהלכת קסם ללא הרף.
מה הסיבה לכך? הולי איננה מאדאם בובארי של פלובר ואף לא אליזבט בנט של ג'יין אוסטין ובכל-זאת היא נחקקת בזיכרון הקורא. יש שיאמרו כי היא אינה עמוקה מספיק אך אולי דווקא בשל דלות זו היא מצליחה להטביע חותם.
דמויות רזות אינן נצחיות ואילו בהולי, על מראה הייחודי והטפשות השנונה שלה (ואכן, היא רוויה בפרדוקסים) היא הנערה הניו-יורקית הנצחית. הרבה לפני קארי בראדשו היא פרצה את גבולות המוסר המקובלים והגישה התייחסות משוחררת ואף מפוקפקת ליחסים בין המינים.
מקבילתו של קפוטה בנובלה זו, כפי שמציג המבוא המעניין,
הולי נהנית מהחיים על רגעי השבר שבהם; הגברים הסובבים אותה, הרגליה הנלוזים ונפשה ההפכפכה הם מקשה אחת של הנאת צרופה. בקורא מתעוררת כמיהה ללוות את הולי למקום מפלטה, חנות התכשיטים טיפני'ס.
צורך זה מקבל לעיתים מימד כה מוחשי המוציא את הקורא משיווי-משקל, וממוסס את הגבול בין מציאות ובדיה. זהו ספר שניתן לאכול איתו, לעשן איתו, לשתות כוס ויסקי או לרוץ לקנות כרטיס ביקור יוקרתי. הממשיות שלו מחלחלת בצורה כה חזקה במובן המהנה ביותר ומעוררת רגשות של ביקורת, זעם, אושר והבנה טוטאליים.
קפוטה נחשב לסופר של סגנון. אפיון זה היה גם לרעתו ויש שטענו נגדו כי העיסוק בסגנון מחבל באמינות הדמויות או בעניין מצד הקורא. בעיניי, האופן המוקפד בו מתאר קפוטה את העולם הבוהמייני של שנות הארבעים בניו-יורק הוא שמצליח להחיות את הסיפור.
נובלה נפלאה זו הינה פתיח לשלשה סיפורים קצרים אשר לא נופלים ממנה בעיצוב הסגנוני. החלטתה המעניינת של העורכת לצרף שלשה סיפורים שאינם מוכרים לקורא הישראלי יש בה כדי לעמוד על מטרת-העל בהוצאה מחודשת זו. לאחר שנים בהם כתביו של קפוטה לא היו נגישים, זוכה הקורא הישראלי לקבל מושג נרחב יותר על אמנות הכתיבה של הסופר שהוגדר כמוכשר בדורו.
שלשת הסיפורים הנלווים חושפים קפוטה מעט אחר. סוגת הסיפור הקצר שנחשבה בעיניו לסוגה עילית, גוברת לעיתים בכוחה על הנובלה המפורסמת. הדמויות, הראשית והמשניות, כלן מונחות על-ידי רגש שלא ניתן להתנגד לו, הן במובן הפנימי והן בהשלכה החברתית שלו.
בסיפור האחרון, "זכרון מחג המולד", עולה הרגש על גדותיו, בעיקר אצל הקורא. עוצמתו טמונה בכך שהוא אינו מתיימר ואינו מתקשט אלא מציג, בצורה הפשוטה ביותר, סיפור טוב. על אף שרוחב היריעה אינו גדול, בורא קפוטה עולם שלא ניתן להישאר אדישים אליו.
אין לדעת האם הוצאה זו היתה מתהדרת בחשיפה כה רבה אילולא חגיגות היובל, אך יש לקוות כי סיפור טוב ירתק לעד את הקהל. זוהי אכן יצירת מופת קטנה, כפי שחזה נורמן מיילר בזמנו. יצירה אשר תרגומה המשובח של עדה פלדור עושה עמה חסד ומצליח לשמור על החן הרב והרעננות שבמקור.
נא להמתין לטעינת התגובות
